ביקורת סרט: "נמל בית" - ישראל של ועדי העובדים
סרטו של ארז תדמור על מאבקי כוח ושחיתות בנמל מבוצע היטב ומשרטט מציאות ישראלית אקטואלית, אך לוקה בסטריאוטיפיות. המשחק המעולה של הכוכבים שמיל בן ארי ויורם חטב גובר על הדמויות החד ממדיות שמציע התסריט, ובחלקו האחרון והעוצמתי אנחנו נחשפים למשחק מלוכלך בהרבה
"נמל בית" הוא סרט שבוקע מבין כותרות העיתונים: הדיווחים על השחיתות בנמלי הים בישראל וההתנהלות הכוחנית, לעתים עבריינית, של יו"ר ועד העובדים באחד מהם. גם הידיעה על שביתת הפתע שעליה הכריזו לפני כמה ימים עובדי הנמלים באשדוד ובחיפה (כמה מהם ממוקמים ברשימת שיאני השכר במגזר הציבורי), מעניקה לסרטו של ארז תדמור רלוונטיות רבה.
למעשה, לכל אורך הצפייה בסרט קשה שלא להיזכר בדרמות החברתיות שהופקו באולפני האחים וורנר בשנות ה-30, ושבהן ניצבו חברי ילדות משני צדי המתרס המוסרי ("מלאכים בעלי פנים מלוכלכות" מ-1938). הקונפליקטים היו פשטניים, הדמויות גזורות למשעי אך נטולות עומק, והדרמה העזה התנהלה בעיקר מעל לפני השטח. תכליתם של סרטים אלה הייתה דידקטית - למשל, הרחקה של נוער שכונות מצוקה מחיי הפשע - והם מילאו את משימתם ביעילות רבה.
"נמל בית", בהתאם, מציב במרכזו שני גברים נחושים המונעים מכוח מוטיבציות סותרות. האחד הוא אהרון אביטן (יורם חטב), ימאי שבילה בלב ים במשך 30 שנה ומחליט עתה לשוב הביתה על מנת לשקם את יחסיו עם בתו המתנכרת (לירון בן שלוש) שהפכה לאחרונה לאם (גם חטב עצמו, אגב, שב אל הקולנוע אחרי היעדרות ממושכת). השני הוא רחמים אזולאי (שמיל בן ארי), ראש ועד עובדי הנמל באשדוד, שהתנהלותו הכוחנית והמושחתת מפגישה אותו ראש-בראש עם אביטן - המתמנה לתפקיד בכיר בנמל.
כמו סרטו הקודם של תדמור, "ארץ פצועה", שהביא את סיפורו של שוטר צעיר ואידיאליסט המופקד לשמור על חיי מחבל פצוע המאושפז בבית חולים אחרי פיגוע שביצע - גם "נמל בית" (שתסריטו נכתב בשיתוף עם שלמה אפרתי) מבקש לעסוק בהיבטיה הלא מחמיאים של המציאות הישראלית. הוא עושה זאת באמצעות "מלודרמת רציפים" נוסח סרטו הקלאסי של איליה קאזאן, "חופי הכרך" (1954), שבו גילם מרלון ברנדו פועל נמל המתלבט אם לשתף פעולה עם השחיתות שמסביב.
אלא ש"נמל בית" נותר רוב הזמן ממוקד במתרחש בנמל עצמו. להבדיל מסרטו של קאזאן, תדמור ואפרתי אינם מעצבים תמונה ריאליסטית מחוספסת ומלאה. הפועלים (בגילומם של יעקב זדה-דניאל, אייל רוזלס ולירון לבו, בין היתר) משמשים בעיקר ניצבים למתח ההולך ומחריף בין אביטן ואזולאי, שמלווה גם בעימות אדיפלי סמלי. הניסיון להצמיד לאביטן בת עוינת מייצר סיפור משנה שאינו מפותח כהלכה, ותרומתו לקונפליקט המרכזי מוטלת בספק. כאשר מהלך דרמטי אלים אחד מנסה לחבר בין שני הסיפורים, הוא נזנח בשטף העלילתי.
המאבק האימתני בין אביטן בעל העקרונות ואזולאי הברוטלי נותר בלב הסרט, ומבחינה זו "נמל בית" יוצא נשכר מהופעתם של שני שחקנים מעולים, המשכילים להתגבר על הדמויות החד ממדיות מדי שמציע להן התסריט (כך, איננו יודעים דבר על חייו האישיים של אזולאי למעט מה שנמסר לנו בסצנה אקראית שבה נקלע אביטן לחגיגת הולדת נכדו). הקשר הרומנטי שנרקם בין אביטן למוכסת אוקראינית (אנה דוברוביצקי), שחזותה הנוקשה מסתירה סיפור משפחתי עגום, מעניק לסרט כמה מרגעיו היפים.
מה שמספק ל"נמל בית" את כוחו האמיתי - ועל אף מגבלותיו, זהו סרט שאתה צופה בו במעורבות ועניין במתרחש - הוא המערכה האחרונה שלו שבמהלכה, מבלי לחשוף, מתחוור לשני היריבים שהם אינם אלא פיונים (מזרחיים) במשחק כוחות קפיטליסטי מר ואכזרי. שרון אלכסנדר בתפקיד מנהל הנמל (האשכנזי) מגלם, אגב כך, את אחת הדמויות השטניות שנצפו לאחרונה בקולנוע הישראלי, ו"נמל בית" נהפך בשלב זה לאלגוריה על חברה שמפריטה את עצמה לדעת.
סרטו של תדמור מהווה ללא ספק ניסיון כן ואמיתי להתייחס לשחיתות הממסדית ולמציאות העגומה בכמה מהמקומות שנחשבים למוקדי כוח דקדנטיים בחברה הישראלית. ישנה בסרט נאיביות מסוימת שאותה ניתן לייחס לדמותו של אביטן, המשוכנעת שביכולתה לשנות את העולם, אך לזכות "נמל בית" ייאמר שהוא נמנע מפתרונות עלילתיים אסקפיסטים.
ביקורות נוספות בערוץ הקולנוע:
"נמל בית" הוא סרט מבוצע היטב (ראוי לציין את עבודת העריכה המהודקת של עינת גלזר זרחין), גם אם הוא לוקה בסטריאוטיפיות של דיון בשיעור חברה. היינו רוצים לראות את אזולאי יותר בדמות האב שהוא מאשר הנמסיס המאיים של אביטן, והאידיאליזם של אביטן נדמה אף הוא כבלתי-פגיע מדי. ועדיין, זהו סרט שמשרטט את פניה של מציאות ישראלית אקטואלית שניבטת במלוא חריפותה – ומבחינה זו, טוב שהוא כאן.
