ביקורת סרט: "פאוור ריינג'רס" - בוחן את כוח הסבל שלנו
100 דקות של דינמיקה קבוצתית, 20 דקות של אקשן סינתטי: אין סיבה אמיתית לשרוף שעתיים מול הקאמבק הקולנועי של הפאוור ריינג'רס. נקווה שלא יהיה לו פרק המשך
התגובות הפושרות שקיבל בשנה שעברה החלק השני של האתחול ל"צבי הנינג'ה", הקטין משמעותית את הסיכוי לחלק שלישי בשנים הקרובות. במסגרת האיזון הקוסמי, מה שהוחסר יושלם באתחול אחר לסדרת ילדים נחותה משנות ה-90 - ה"פאוור ריינג'רס" (“Power Rangers”).
סדרת הטלוויזיה ה"פאוור ריינג'רס" שודרה בין 1995-1993 והצלחתה הפכה את חיים סבן לטייקון מדיה. היא נתפרה מקטעי האקשן של הסדרה היפנית "סופר סנטאי", שאליה שודכו סצנות אמריקניות באיכות משחק ודרמה ירודה. קסדות הדאפט פאנק של הדמויות איפשרו הדבקה מגושמת זו.
מרכיביה שאובים מצורות שונות של ז'אנר-העל היפני של אפקטים מיוחדים (Tokusatsu): אמנויות לחימה, מפלצות (kaiju), גיבורי-על, "מדע בדיוני". לכך שודכה שכבה של עלילות בני נוער אמריקנים ברמת תת-הצלצול הגואל. הצבעים השונים של התלבושות חוברו לדמויות המציגות גיוון אתני - רעיון שיווקי מוצלח ולכאורה מתקדם כמוצר רב-תרבותי, ובה בעת היה בו הד גזעני (הריינג'ר השחור היה שחור, הריינג'רית הצהובה הייתה אסייתית).
עוד ביקורות קולנוע:
סדרה זו שיקפה פרקטיקה שמוכרת מעולם הטקסטיל: קניית מוצר נחות באסיה, הוספת מדבקת מותג מערבית ושיווקו במחיר מפולפל. אך לא מדובר רק על גזירת הקופון מפער התיווך, אלא במכשיר לשיווק צעצועים לקהל הצופים הצעיר. הכישרון היפני בייצור מפלצות מגוחכות בשירותו של קו ייצור שלא הפסיק לעבוד.
קהל היעד לסדרת הטלוויזיה היו ילדים בגילי גן עד אמצע היסודי. אחד מהם היה הבמאי הצעיר של העיבוד הנוכחי - דין ישראלייט, שהיה בן 9 כאשר הסדרה עלתה. בשונה מהסדרה, הסרט מכוון לשכבת גיל מבוגרת יותר - בני נוער צעירים. תקציב ההפקה של 120 מיליון דולר גדול מעלות כל תקציבי הפרקים ומזה של שני סרט הקולנוע הקודמים "פאוור ריינג'רס: הסרט" (1995) ו-"טורבו" (1997).
אמנם התקציב נמוך בהשוואה לסרטי גיבורי-העל של מארוול, ובכל זאת הוא מסגיר את השאיפה להיות זנב לאריות. בהתאם לכך אין זה מפתיע שחליפות הריינג'רס עברו מהפלסטיק הצבעוני לשריון מתכתי פוסט סרטי איירון-מן.
התקציב נשמע מרשים, אבל בפועל הוא מספיק לסצנת אקשן גדולה המתרחשת ב-20 הדקות האחרונות של הסרט. ומה קורה ב-100 הדקות שקודמות לכך? סיפור המקור, שבו הגיבורים הצעירים מכירים האחד את השני, מקבלים את כוחות העל ובעיקר מבלים את רוב זמנם וזמננו בדינמיקה קבוצתית נוסח סרטו הקלאסי של ג'ון יוז "מועדון ארוחת הבוקר" (1985) - מינוס שחקנים עם עתיד (מסוים) לפניהם ותסריט שיודע מה לעשות עם חיבוטי הנפש של בני הנוער.
קימברלי (נעמי סקוט), הריינג'רית הוורודה, היא הנערה המקובלת שנודתה על ידי חברותיה המעודדות לאחר שביצעה עבירה בתחומי האתיקה של הרשתות החברתיות. בהיותה "הבחורה היפה" היא מושא בלתי נמנע לשידוך עתידי עם ג'ייסון.
זאק (לודי לין), הריינג'ר השחור, הוא נער שפרש מבית הספר ומטפל באמו החולה. הוא ממוצא סיני ואף מפגין את שליטתו בשפה - כישורים הכרחיים בשיווק הסרט לשוק השני בגודלו בעולם.
בילי (ר.ג סיילר - השחקן המוצלח בקבוצה) הוא לא רק שחור, אלא גם נמצא על הספקטרום האוטיסטי. מספיק כדי להתעניין בטכנולוגיה ולהתקשות בפענוח ניואנסים רגשיים.
ואחרונה חביבה היא טריני (בקי ג'י), נערה המתרחקת מקשרים חברתיים עד שמתגלה כי ייחודה הוא באוריינטציה המינית שלה.
דינמיקת "מועדון ארוחת הבוקר" מתרחשת בשני מרחבים. הראשון הוא החדר שבו נמצאים התלמידים בבית הספר שנענשו ויציאתם עוכבה. זהו המפגש הראשון בין ג'ייסון, קימברלי ובילי המשתייכים למעגלים חברתיים שונים. בהמשך, כאשר הנסיבות מובילות את השלושה למכרה פחם בו יתגלו הגבישים שיהפכו אותם לפאוור ריינג'רס, יצטרפו אליהם זאק וטריני. לאחר גילוי השינויים שחלו בגופם (כוח, זריזות ויכולת זינוק באוויר) החמישה חוזרים למכרה ומגלים חללית חייזרית שהייתה קבורה בו במשך מיליוני שנה. חללית זו הופכת למרחב הפסיכודרמה השני של בני הנוער.
איחוד הכוחות אפשרי רק לאחר הפלת המחיצות הרגשיות וגילוי הכאב שכל אחד נושא עמו. החלק הזול מבחינה הפקתית לא מצליח להפוך את הדמויות למעניינות במיוחד (או בכלל). כשהאקשן מגיע - גרסה מלוטשת לאקשן של הסדרה - הסרט מבצע מעבר מגוחך בחדותו מברברת על אוטיזם, לסביות ואימא חולה לאקשן סינתטי וסטרילי בנוסח המקובל בקולנוע העכשווי. חיים סבן הצהיר שאם הסרט יצליח הוא אמור להיות הפרק הראשון בסדרה של שישה סרטים. ההחלטה אם לקנות כרטיס לסרט צריכה להיבחן בפרספקטיבה אקולוגית ומוסרית זו.
