השלישי של אלנה פרנטה: קראו כאן פרק מהספר

"הסיפור של מי שברחו ושל מי שנשאר" - השלישי מתוך ארבעת כרכי "החברה הגאונה" - מלווה את לילה ואת אלנה בעיקר בשנים 1976-1968, מגיל 24 שלהן ועד 32. בסוף הכרך השני הייתה אלנה על סף נישואים לפייטרו, לאחר שסיימה את לימודיה באוניברסיטה בפיזה. היא פירסמה רומן, העתיד להפוך לרב-מכר.

לילה, שזנחה את בעלה סטפנו, חיה בפרבר מרוחק של נפולי עם בנה הקטן ועם אנצו סקאנו, לו נטתה חיבה עוד מילדותם. היא עובדת בפרך במפעל הנקניקים של ברונו סוקאבו.

הכרך השלישי. אי אפשר להוציא את נפולי מהבן אדם(הקיבוץ המאוחד)

ספרה של אלנה פרנטה (מאיטלקית: אלון אלטרס. עורך התרגום: מנחם פרי) ממשיך לערבל עולם דמויות סגור. מי שברחו מנפולי עתידים לגלות שהיא אוחזת בהם בחוזקה ולא מרפה, וכי כל העולם הוא בעצם נפולי. ומי שאינם יוצאים ממנה כל חייהם, ואף חוזרים לשכונה, בכל זאת עשויים להמריא גבוה.

הקשר בין לילה לאלנה בתקופה זו הולך ומצטמצם לשיחות טלפון. השתיים הן זו לזו שתי ישויות מופשטות, שרק קולן מוחשי.

השתיים נפתחות אל עולם שהשתנה עמוקות בסוף שנות ה-60 ותחילת שנות ה-70. זה עולם של מרד הסטודנטים, של אלימות פוליטית ורציחות מצד הניאו-פשיסטים ולא פחות מצד הקומוניסטים, של הגלולה למניעת היריון, של המחשבים הראשונים המסורבלים ובעיקר של התפשטות החשיבה הפמיניסטית. קראו את הפרק השמיני מתוך הספר, בו מודיעה אלנה להוריה שבכוונתה להינשא לפייטרו, אבל לא בחתונה דתית בכנסייה.

רוצים לקרוא את "הסיפור של מי שברחו ושל מי שנשאר" (הספריה החדשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד) בגירסה הדיגיטלית? הורידו את האפליקציה

פרק 8

בערב שבו חזרתי ממילנו אמרתי להורי שפייטרו יבוא בהקדם להכיר אותם, ושככל הנראה נתחתן במהלך השנה, וכי אעבור לחיות בפירנצה.

הם לא הפגינו שמחה או שביעות־רצון. חשבתי שכבר התרגלו לבסוף לכך שאני באה והולכת כרצוני, מתנכרת יותר ויותר למשפחתי, אדישה לבעיות הקיום שלהם. ונראה לי רגיל שרק אבי יהיה קצת נסער, הוא תמיד עצבני לנוכח מצבים שאינו חש מוכן לקראתם.

"הוא ממש מוכרח לבוא לבית שלנו, הפרופסור מהאוניברסיטה?" שאל בעצבנות.

"אז לאן יבוא?" התרגזה אמא שלי. "איך יבקש את ידה של לֶנוצָ'ה אם לא יבוא לכאן?"

תמיד נראתה לי מוכנה יותר ממנו, קונקרטית, נחושה כמעט עד כדי חוסר־רגישות. אך אחרי שהִשתיקה אותו, אחרי שבעלה הלך לישון ואֶליזָה ופֶּפֶּה וג'אני הכינו את מיטותיהם בחדר־האוכל, נאלצתי לשנות את דעתי. היא התנפלה עלי בקול נמוך־נמוך ובכל־זאת צרחני, התיזה בעיניים מאדימות: אנחנו כלום בשבילך, את מספרת לנו את הדברים רק ברגע האחרון, הגברת הצעירה חושבת שהיא מי־יודע־מה כי היא למדה, כי היא כותבת ספרים, כי היא מתחתנת עם פרופסור, אבל יקירתי, מהבטן הזאת יצאת, ומהחומרים האלה את עשויה, אז אל תתנשאי עלינו, ואף־פעם אל תשכחי שאם את אינטליגנטית, אז אני, שסחבתי אותך כאן בפנים, אינטליגנטית בדיוק כמוך ואפילו יותר ממך, ואילו רק היתה לי אפשרות, הייתי עושה בדיוק כמוך, הבנת את זה? ואז, על גל הזעם הזה שלה, הטיחה שבאשמתי, כי נטשתי וחשבתי רק על עצמי, האחים שלי לא מצליחים בבית־הספר; ואחר־כך ביקשה ממני כסף, ובעצם תבעה ממני, אמרה שהוא דרוש לה כדי לקנות שמלה ראויה לאליזה, וכדי לסדר קצת את הבית, שכן אני מאלצת אותה לקבל אצלה את הארוס שלי.

התעלמתי מאי־ההצלחה של האחים שלי בבית־הספר. את הכסף, לעומת זאת, נתתי לה מיד, אפילו שלא היה נכון שנזקקה לו בשביל הבית, היא ביקשה ממני כסף בהתמדה, וכל תירוץ היה טוב. אף שמעולם לא אמרה זאת במפורש, היא עדיין לא הצליחה להשלים עם העובדה שאני מחזיקה את כספי בבנק־הדואר, שאיני מוסרת אותו לה כמו שתמיד נהגתי לעשות, מאז שהייתי לוקחת לים את בנותיה של בעלת החנות למכשירי־כתיבה או עובדת בחנות־הספרים ברחוב מֶזוֹקָאנוֹנֶה. אולי, חשבתי, בכך שהיא מתייחסת לכספי כאילו הוא שייך לה, היא מבקשת לשכנע אותי שאני־עצמי שייכת לה, וכי גם אם אתחתן, תמיד אשאר שייכת לה.

נשארתי שלֵווה, הודעתי לה, כאילו זה מעֵין פיצוי, שאתקין להם טלפון בבית, שאקנה להם בתשלומים מכשיר טלוויזיה. היא הביטה בי בהיסוס, בארשת פתאומית של הערצה שהתנגשה עם הדברים שזה עתה אמרה לי.

"הטלוויזיה והטלפון בבית הזה כאן?"

"בטח".

"ואת תשלמי?"

"כן".

"תמיד, גם אחרי שתתחתני?"

"כן".

"הפרופסור יודע שאין לנו פרוטה בשביל נדוניה, וגם לא לחגיגה?"

"הוא יודע, ולא תהיה שום חגיגה".

שוב התחלף מצב־רוחה, עיניה שוב ניצתו.

"איך זה? לא תהיה חגיגה? תדאגי שהוא ישלם עליה".

"לא, אנחנו מוותרים עליה".

אמי רגזה שוב, התגרתה בי בכל האופנִים, רצתה שאענה לה ואז תוכל לרגוז עוד יותר.

"את זוכרת את החתונה של לִינה, את זוכרת את החגיגה שעשתה?"

"כן".

"ואת, שעולה עליה בהרבה, לא רוצה לעשות כלום?"

"לא".

וכך המשכנו, עד שהחלטתי שבמקום ללגום את זעמה לגימות־לגימות, עדיף שאחבר התקף להתקף.

"טוב", אמרתי, "לא רק שלא נעשה חגיגה, אני גם לא אתחתן בכנסייה, אתחתן בעירייה".

בנקודה זו כאילו רוח עזה פרצה לרווחה דלתות וחלונות. הגם שבקושי היתה דתייה, איבדה אמי כל שליטה, פניה האדימו, ורוכנת כל־כולה קדימה החלה לצרוח עלבונות איומים. היא צעקה שהחתונה לא שווה כלום אם הכומר לא אומר שיש לה תוקף. היא צעקה שאם לא אתחתן לפני אלוהים, לעולם לא אהיה אשת־איש, אלא רק זונה; וכמעט מתעופפת, למרות רגלה הצולעת, מיהרה להעיר את אבי, את אַחַי ואחותי, כדי ליַדֵע אותם במה שמפניו חששה תמיד, שהלימודים היתֵרים שלי הרסו לי את המוח, שהיה לי כל המזל שבעולם, ובכל־זאת אני נותנת לאנשים לנהוג בי כאילו אני שַׁרלִילָה, היא לא תוכל לצאת יותר מהבית מרוב בושה שיש לה בת בלי אלוהים.

אבי, מוכה־הלם, בתחתונים, והאחים שלי, ניסו להבין עם איזו צרה נוספת עליהם להתמודד באשמתי, ובינתיים ניסו להרגיע את אמי, אך לשווא. היא צרחה שהיא רוצה לזרוק אותי מהבית מיד, לפני שאחשוף אותה לַבּושה שיש גם לה, גם לה, בת שהיא פילגש כמו לִילה ואדה. ובינתיים, גם אם לא עשתה דבר כדי לסטור לי ברצינות, היכתה באוויר כאילו אני צל וכאילו עלה בידה לתפוס אותי האמיתית ולה היא נותנת חבטות אכזריות. היה דרוש זמן־מה כדי שתירגע, והדבר קרה בזכותה של אליזה. אחותי שאלה בזהירות:

"אבל זאת את שרוצה להתחתן בעירייה, או זה הארוס שלך?"

הסברתי לה, אך כאילו אני מסבירה לכולם, ואמרתי שלי, כבר זמן רב, הכנסייה כלל אינה חשובה, וכי להתחתן בעירייה או מול מזבח הכנסייה היינו־הך בשבילי; ואילו לארוס שלי חשוב מאוד להתחתן אך ורק בנישואים אזרחיים, הוא יודע הכל בסוגיות דתיות, וחושב שהדת, אף שהיא דבר בעל ערך, נפגמת בדיוק כשהיא דוחפת את האף לעניינים של המדינה. בקיצור, אם לא נתחתן בעירייה, סיכמתי, הוא לא יתחתן אתי.

אבי, שמיהר להתייצב לצד אמי, חדל לפתע בנקודה זו להדהד את עלבונותיה ואת קינותיה.

"הוא לא יתחתן איתך?"

"לא".

"ומה יעשה, יעזוב אותך?"

"נעבור לחיות יחד בפירנצה בלי להתחתן".

הידיעה הזאת היתה היותר בלתי־נסבלת בעיני אמי. היא איבדה את עשתונותיה כליל, הבטיחה שבמקרה כזה היא תיקח סכין ותשחט אותי. ואילו אבי פרע בעצבנות את שערו ואמר לה:

"תשתקי קצת, אל תרגיזי אותי ובואי נחשוב בהיגיון. אנחנו יודעים מצוין שאפשר להתחתן מול כומר, ולעשות חגיגה מפוארת, ובכל־זאת לגמור רע מאוד".

גם הוא רמז באופן ברור ללִילה, שהיתה הסקנדל הבלתי־נדלה של השכונה, ואמי לבסוף קלטה. הכומר אינו ערובה, שום דבר אינו ערובה בעולם המכוער שבו אנו חיים. היא חדלה איפוא לצעוק והותירה לאבי את המשימה לבחון את המצב, ואם יהיה צורך, לאפשר לי לנצח. אבל לא חדלה לצלוע הלוך וחזור, להניד בראשה ולמלמל עלבונות כנגד בעלי־לעתיד. מה הוא הפרופסור הזה? קומוניסט? קומוניסט ופרופסור? פרופסור של הזין שלי, צרחה. איזה פרופסור הוא בן־אדם שחושב ככה? ככה חושב חתיכת־חרא. לא, השיב לה אבי, למה חתיכת־חרא, זה אחד שלמד ויודע יותר טוב מכל אחד אחר איזה דברים מזוויעים עושים הכמרים, ולכן הוא רוצה להגיד לה כן רק בבניין העירייה. נכון, את צודקת, הרבה קומוניסטים עושים ככה. נכון, את צודקת, באופן הזה נראה כאילו הבת שלנו לא נשואה. אבל אני הייתי נותן אמון בפרופסור הזה מהאוניברסיטה: הוא אוהב אותה, אני לא יכול להאמין שיביא את לֶנוּצָ'ה למצב שהיא תיראה כמו זונה. ובכל מקרה, אם אנחנו לא רוצים לתת בו אמון - אבל אני מאמין לו אף־על־פי שאני לא מכיר אותו: הוא בן־אדם חשוב, הבחורות כאן חולמות על שידוך כזה - אז לפחות ניתן אמון בבניין העירייה. אני עובד בעירייה, וחתונה שם, אני יכול להבטיח לך, שווה לפחות כמו חתונה בכנסייה, ואולי אפילו יותר.

וכך זה נמשך עוד שעות ארוכות. האחים שלי התמוטטו בשלב מסוים והלכו לישון. אני נשארתי להרגיע את הורי ולשכנע אותם לקבל משהו שמבחינתי, באותו רגע, היה סימן חשוב לכניסתי לעולמו של פייטרו. וחוץ מזה, ככה חשתי את עצמי לפחות בפעם הזאת נועזת יותר מלִילה. ומעל לכל, מצא חן בעיני שאם אפגוש שוב את נינו, אוכל לומר לו, בדרך רומזנית, תראה לאן הוביל אותי אותו ויכוח עם המורה לדת, לכל בחירה יש היסטוריה, רגעים כה רבים של קיומנו דחוקים באיזו פינה וממתינים להזדמנות, שצצה לבסוף. אבל זו היתה הגזמה, למען האמת, הכל היה פשוט יותר. האלוהים של הילדוּת, שממילא כבר היה קלוש למדי, נדחק לפחות בעשר השנים האחרונות לקרן־זווית, כאילו היה קשיש חולה, ולא חשתי שום צורך בקידושם של הנישואים שלי. העיקר היה לעזוב את נפולי.