"שמנופוביה": להיות שמנים ומאושרים
הסדרה התיעודית "שמנופוביה" מציגה את הביקורת כלפי אנשים שמנים ואת המצוקה החברתית שלהם, אבל מעבר לעיסוק בקושי היא גם מציגה פתרון. ולא - הכוונה היא לא לדיאטה
"שמנופוביה" לוקחת על עצמה משימה קשה. ההתנגדות להשמנה מושרשת בחברה וגורמת לשמנים למצוקה - שהסדרה פורשת באמצעות עדויות אישיות של שמנים ושמנים לשעבר ואנשי מקצוע. הסבל אין לו גבול והוא יכול להגיע מאנשים זרים או דווקא מבני משפחה קרובים, באופן שמבהיר עד כמה הכחדת השומן הפכה לעניין לגיטימי ומובן מאליו. עודף משקל נתפס כחולשה, בניגוד לחולשות אחרות שלנו שאפשר להסתיר ולפרוק רק על ספת הפסיכולוג, עודף משקל נמצא שם בחוץ, בלתי ניתן להסוואה, ומגביר את הלחץ על אנשים שמנים ש"יקחו את עצמם בידיים".
ביקורות טלוויזיה נוספות:
"הרמטכ"לים": אחורי הקלעים של הצבא
"The Voice": העונה שתרצו לשכוח
ההתנגשות של שתי כוכבות הפכה לסדרה מצוינת
אני לא מאמינה שעודף משקל הוא מחאה חברתית, או שיש אמירה בלהיות אדם שמן. ניסיונות להטות את המטוטלת לצד השני שלה ולטעון שרק נשים גדולות הן "נשים אמיתיות" עורר אנטגוניזם ובעצם עשה את המקבילה של שמנופוביה לאנשים רזים. אני בהחלט חושבת שקבלת עצמך היא אמירה חברתית, ואת זה הפרק השלישי של "שמנופוביה" מבהיר היטב.
כי זה נכון, הבעיה היא בנו, שאר האנשים. בהנחה שהם בריאים והמקום היחיד בו המשקל שלהם מגביל אותם הוא האינטראקציה עם החברה, מי שמאמלל את האנשים השמנים הם אנחנו, לא השומן שלהם. ולכן אנשים שהצליחו להישאר על הציר שלהם, לקבל את עצמם כאנשים שמנים, להשלים עם הגוף שלהם ולהתעלם מהתגובות והציפיות, הצליחו לנצח את הדפקט החברתי ולמצוא לעצמם מקום. אני בטוחה שזה לא קל. בטח לא יותר קל מלשנות את הקוד החברתי. אבל זה לפחות משהו שאנשים שמנים יכולים לעשות למען עצמם.
