מ"הנסיכה הקסומה" ועד "אי.טי." - סרטים שכיף לחזור אליהם
מתגעגעים לאיש המרשמלו מ"מכסחי השדים", לפסנתר מ"ביג", לדלוריאן מ"בחזרה לעתיד" ולאהבת האמת ב"נסיכה הקסומה"? לכל מי שמעוניין בקצת זמן איכות עם המשפחה בחג - 10 סרטים שתמיד כדאי לחזור אליהם, ולצרף גם את הדור שלא ידע את איניגו מונטויה
אנחנו בשנת 1985, שבה מתחילה עלילת "בחזרה לעתיד". מרטי מקפליי (מייקל ג'יי פוקס) הוא טינאייג'ר עם משפחה לוזרית ושכן דוחה בשם ביף טאנן, שהתחביב שלו הוא להשפיל את אבא מקפליי. אבל אין טעם להתרגל להווה יותר מדי, כי אוטוטו יקפוץ מרטי לתוך הדלוריאן של ידידו הטוב, המדען המטורף אמט "דוק" בראון (כריסטופר לויד), וייסע בטעות 30 שנה ברוורס.
סצנת הסקייטבורד בימים שבהם הסקייטבורד לא היה קיים, והביצוע של "ג'וני בי גוד" לפני שצ'אק ברי בכלל שר אותו (זה קרה רק ב-1958) הם שניים מתוך ארסנל של קטעים מעולים בסרט, שגם הילדים יכולים בקלות להתחבר אליהם.
כשאנחנו חוזרים ל-1985 יש לנו כמה דקות לנוח ולראות שהמסע של מרטי עשה למשפחה רק טוב, אבל אז מגיח שוב דוק ולוקח את מרטי ואת חברתו ג'ניפר לעתיד של שנת 2015, ואותנו ל"בחזרה לעתיד 2" המגניב לא פחות (ואחרי זה אפשר להמשיך גם לסרט מספר 3).
החדשות הטובות: הקסם של "הגוניס", סרט ההרפתקאות מ-1985, עדיין עובד. חבורת הילדים שיוצאת לחפש אוצר, כדי שלא יהרסו את השכונה שלה לטובת מגרש גולף, נשארה אותה חבורה שתמיד רציתם להיות חלק ממנה.
מייקי וולש (שון אוסטין) הגיבור האסתמטי, אחיו החתיך ברנד (ג'וש ברולין), דייטה – אינספקטור גאדג'ט בגרסה מלוכסנת, וכל השאר לוקחים אותנו להרפתקה שמתחילה במסעדה נטושה, ונמשכת כשאחריהם דולקת משפחת פרטלי, עם האמא (אן רמזי) בעלת מנעד הפרצופים המפחידים ביותר במדינת אורגון.
החדשות הרעות: יש כמה קטעים בעייתיים לצופים הצעירים. כמו הקללות של הילד מאות' (קורי פלדמן), או הסצנה שבה צ'אנק השמנמן חוזה לראשונה בפרצופו המעוות של סלות'. ייתכן שתזדקקו לפאסט פורוורד.
ועדיין: הפסקול, הבדיחות, הקצב, הדיאלוגים, הלוקיישנים שאף פעם לא תמצאו אצלכם מתחת לאדמה בהוד השרון או רחובות – הכל מהנה בדיוק כמו פעם.
"הנסיכה הקסומה" מציין 30 שנה להיווסדו, וזו הזדמנות טובה להכין דלי פופקורן ולקחת חלק בחגיגות.
לפני הכל, סרט הפנטזיה הזה הוא סיפור אהבה שכל אחד היה רוצה כמותו. אתם יכולים להיות די בטוחים שבאטרקאפ (רובין רייט) ו-ווסטלי (קרי אלווס) מאוהבים היום בדיוק כמו לפני 30 שנה, מה שאי אפשר להגיד על זוגות כמו קלייר ופרנק אנדרווד, למשל.
בסיפור המסגרת של הסרט, פרד סאבאג' (הרכיכה החמודה מ"שנות הקסם") מגלם ילד חולה שסבו (פיטר פאלק) מכריח אותו לשמוע סיפור אגדה - וכך אנחנו נחשפים לעלילה הקסומה.
ווסטלי, נער חווה עני וצייתן, מתאהב בגבירתו, באטרקאפ היפה והיהירה, אהבת אמת. במקום להגיד לה "אני אוהב אותך" הוא פשוט מגיב לכל פקודה שלה ב-"As you wish". במהרה מגלה באטרקאפ (בתרגום קוראים לה נורית, אבל אפשר להתעלם) שגם היא מאוהבת בווסטלי, שנאלץ לעזוב את החווה כדי להרוויח כסף מעבר לים.
אנחנו לא יודעים מה רוברטס הפיראט עושה לו בספינה, אבל ווסטלי חוזר עם דוקטורט בנון-שלאנטיות. לא פלא, אם כן, שבאטרקאפ לא מזהה אותו בשובו, ואל תגידו לנו שזה בגלל המסכה והשפמפם.
מי שמפריע לזוגיות של ווסטלי ובאטרקאפ הוא האמפרדינק (כריס סרנדון), נסיך לא פראייר בכלל שהיה אמור להינשא לבאטרקאפ בעצמו ועכשיו לא בוחל באמצעים כדי להיפטר מהשניים. בסרט הזה אין מנוס ממקרי מוות, בין אם המוות הפתאומי והעולץ של ויזיני, הנבל שאנחנו, בתוך תוכנו, קצת מחבבים, ובין אם המוות של ווסטלי עצמו, שבעצם לא מת לגמרי אלא רק "מת ברובו", כפי שמדגיש בילי קריסטל.
עם המשפט המצוטט הרבה יותר מדי של איניגו מונטויה (מנדי פטינקין, וד"ש לקרי מתיסון), האכזריות של הצלופחים הצווחים והלב הענק של פזיק (כוכב ההיאבקות "אנדרה הענק") - "הנסיכה הקסומה" הוא פנטזיה עם טונות של ריגושים, אקשן, צ'ארם ונשמה. מה גם שכשרוב ריינר מביים, וכשכריסטופר גסט (הרוזן רוגן) משחק דמות שמנגנים הרבה על האצבעות שלה, רק טוב יכול לצאת מזה. ראו מקרה "ספיינל טאפ".
"הסיפור שאינו נגמר" הוא סרט פנטזיה עם סיפור מסגרת, שמתאחד בסופו של דבר עם העלילה. בסטיאן (בארט אוליבר) הוא יתום מאם וגם ילד ממש לא מקובל שבני כיתתו זורקים לפח. הוא נקלע לחנות מסתורית ומוצא שם ספר.
כשבסטיאן מתחיל לקרוא, אנחנו נכנסים לעלילה מקבילה ומגלים שממלכת פנטזיה עומדת להימחות, ושאם הקיסרית שלה (תמי סטרונך, בת לאם ישראלית) לא תקבל שם חדש היא תמות, וה"לא כלום" יפורר את הממלכה.
אטריו (נואה הת'וואיי), ילד כריזמטי ועשוי ללא חת, יוצא למסע להצלת פנטזיה. די בהתחלה הוא מאבד את סוסו האהוב ארטקס שטובע בביצת העצב, אבל אפשר להגיד לילדים שלא ידאגו - כי הסוס המת הזה עוד יפתיע.
למרות אפקטים מיושנים, שהיו אולי סופר-מתקדמים בשנת 1984 (למשל, קטעי התעופה המודבקים של אטריו על גבי דרקון המזל פאלקור, שגבו עטור במושבי חרוזים של נהג מונית) הסרט סוחף ומהנה, עם דמויות מלבבות כמו לועס הסלעים שאוהב אבנים טעימות, צבת הענק הקשישה מורלה וחילזון המירוץ. גם שיר הנושא של הסרט, בביצוע לימאל, סוחף לא פחות.
בחלקו האחרון של "הסיפור שאינו נגמר" בסטיאן הופך לגיבור, רוכב בעצמו על פאלקור וגורם לילדים המגעילים מהכיתה להיכנס בעצמם לפח - פנטזיה, כבר אמרנו.
"אי.טי." או בשמו המלא "אי.טי. חבר מכוכב אחר", הוא אחד הסרטים האהובים ביותר בעולם (ומחוצה לו). סרט המד"ב של סטיבן שפילברג מ-1982 מספר על חברות שנרקמת בין הילד אליוט (הנרי תומאס) לבין אי.טי, חייזר שמגיע לכדור הארץ מכוכב אחר ולא מצליח לחזור הביתה.
אליוט נאלץ להחביא את אי.טי. בביתו מפני המדענים והסוכנים המיוחדים של ממשלת ארה"ב. מי שעוזרת לו היא אחותו גרטי בת ה-6, בגילומה של דרו בארימור המתוקה כסוכריה (עם הסיגריות, אגב, התחילה בארימור בגיל 9, ועם האלכוהול כשהייתה בת 11). בחלק מהסרט היא בהחלט מצליחה לגנוב את ההצגה, אבל בשלב הנוקאאוט אי.טי. לוקח.
בזכות הסינכרון שנוצר בין אליוט לאי.טי אנחנו מקבלים כמה קטעים משעשעים ביותר. אחד מהם קורה כשאליוט נמצא בבית הספר בעוד שאי.טי. שותה בירה בבית, מזפזפ בין ערוצי הטלוויזיה וצופה בסצנת נשיקה. באותו זמן בדיוק - מיד אחרי שאליוט משחרר את הקרפדות בשיעור מדע - הוא אוזר אומץ ומנשק את הילדה הכי יפה בכיתה (אריקה אלניאק, שתגדל להיות מצילה ב"משמר המפרץ"). כדי להתמודד עם הפרשי הגובה בינו לבינה הוא תופס ילד מהכיתה שמנסה להימלט בזחילה מהקרפדות, ופשוט נעמד לו על הגב.
ההזדהות הקוסמית בין אליוט לאי.טי. גורמת לשניהם גם ליפול למשכב, אחרי שהחייזר נתפס על ידי הסוכנים המיוחדים. לסצנת הבריחה הגדולה-מהחיים של אי.טי מתגייסים גם אחיו הגדול של אליוט וחבריו שבורחים על האופניים בדרכם למקום המפגש עם החללית. אופניים חשמליים לא היו אז, ב-1982, אבל האופניים שלהם הצליחו לעוף. פי אלף יותר מגניב.
וויין זלינסקי (ריק מוראניס) הוא מדען מפוזר, ששוכח לעדכן את בני משפחתו לגבי מכונה סודית שהמציא, ושמכווצת כל דבר. איכשהו קורה שבתו המתבגרת ובנו הצעיר נקלעים לחדר שבו נמצאת המכונה, ביחד עם ילדי השכנים השנואים, וארבעתם מתכווצים לממדים זעירים.
את רוב הסרט "מותק, הילדים התכווצו" מבלים הפצפונים על הדשא בחצר האחורית, כשהם בורחים מג'וקים מפלצתיים, מתיידדים עם נמלה ונמים בתוך קוביית לגו. המתבגרת והשכן מגלים שאף שהיא פופולרית והוא סולק מנבחרת הפוטבול (או בייסבול, או כדורגל. לא עקרוני), הם מתאימים כמו שתי טיפות גשם ענקיות.
בינתיים ההורים נטרפים מדאגה, והשכן מתעלה על כולם ברמת ההתחרפנות. תארו לעצמכם אמריקני טיפוסי שבדיוק תיכנן לצאת לסופ"ש של דיג ובירות בתוך קרוואן, כשריק מוראניס במלוא חנוניותו מבטל לו את התוכניות. בסוף, כמובן, הכל חוזר לקדמותו והמשפחות אפילו מתחברות.
בשורה התחתונה: סרט חמוד שבהחלט מתאים גם לילדים של היום, עם אפקטים ויזואליים משכנעים יחסית לשנה שבו נוצר - 1989.
בסרט "גרמלינס" יש שלושה חוקים שכל מי שמגדל מוגוואיי צריך לזכור:
1. חובה להרחיק את המוגואיי מהאור, במיוחד מאור השמש.
2. אסור להרטיב אותו או לתת לו לשתות.
3. הכי חשוב: לעולם לא להאכיל אותו אחרי חצות, לא משנה כמה הוא בוכה או מתחנן.
כשמרטיבים מוגוואיי, מתברר, בוקעים ממנו כדורי פרווה שתוך שניות הופכים בעצמם לתואמי גיזמו. וויליאם הטפשון מטפטף טיפות על גיזמו וגורם במו מבחנתו להיווצרותו של המוגוואיי עם הפס הלבן וחבורתו, להלן הגרמלינס.
כבר בלילה הראשון מחבלים "פס" והכנופייה שלו בשעון המעורר ואוכלים עוף בשעות הקטנות (מה רע בגלידה?). מיצורים חמודים - חוץ מ"פס", שנולד זבל - הם הופכים למפלצות שמתעללות בכל העיירה, כולל בקשישות. מתחרה בהם ברשעות רק גברת דיגל, שחולמת להרוג את הכלב של ויליאם.
יחד עם חברתו קייט (פיבי קייטס), שקצת מזכירה את גיזמו במתיקות ובעיניים הגדולות והפעורות, יוצא וויליאם להציל את מה שנשאר מהעיירה. גם אמא שלו תורמת את חלקה, כשהיא מפוצצת גרמלין במיקרוגל. עוד סרט מלא קסם מהיבול של שנת 1984.
אין דבר כזה רוחות רפאים? הצחקתם את ביל מארי (בשנות ה-80 הוא עוד חייך לפעמים). ביחד עם דן אקרויד והרולד ראמיס הוא פותח חברה לחיסול שדים, עם אוברולים וציוד הדברה והכל.
בהתחלה הטלפון במשרד לא מצלצל, אבל כשמתגלה שבניו יורק סיטי אכן משתוללות רוחות רפאים (אם יש עיר שבה דבר כזה יכול לקרות, זו ניו יורק) הם הופכים למבוקשים ביותר.
ריק מוראניס מפציע כאן כשליחו של גוזר, שד נורא בן אלפי שנים שרוצה להשמיד את העולם, וגם בסיגורני וויבר נכנס שד (וזה כלום לעומת מה שייכנס לתוכה ב"הנוסע השמיני 3"), אבל הדמות הזכורה ביותר היא ללא ספק איש המרשמלו הענק. כי כשגוזר ביקש מהמכסחים לחשוב על הדמות שתחסל את העולם, זה מה שעלה לדן אקרויד בראש. 1984 מכה שוב עם סרט קולי ומבדר.
מיסטר מיאגי (מנסה לתפוס זבוב עם צ'ופסטיקס): "אדם שמסוגל לתפוס זבוב עם צ'ופסטיקס מסוגל להשיג הכל".
דניאל לרוסו: "כבר הצלחת?"
מיסטר מיאגי: "עדיין לא".
דניאל לרוסו (מנסה בעצמו): "הצלחתי".
מיסטר מיאגי: "היה לך מזל של מתחילים".
באמת, איזה מזל היה לדניאל לרוסו (הבייבי-פייס ראלף מאצ'ו), שעזב את כל החברים הטובים בניו ג'רזי ועבר לקליפורניה, לתיכון שבו אף אחד לא שם עליו, ועוד העז להתאהב באלי היפה (אליזבת שו) - האובססיה של מנהיג חבורת הקרטה ג'וני.
בסופו של דבר, לאף אחד אין באמת סיכוי מול דניאל-סאן החמוד (מאצ'ו היה בן 23 בצילומים, אבל לא נראה יום אחד מעל גיל 13), שצביעת גדר, אימוני שיווי משקל על בול עץ והרבה שעות עם מיסטר מיאגי במקום עם חברים בני גילו הקנו לו יכולות של חגורה שחורה בקרטה.
הוא זוכה גם בבחורה וגם בקרב מול ג'וני הנבל (בילי זבקה, שבמציאות היה דווקא נער נחמד מאוד). כהערת סוגריים בסרט, עם חשיפת סיפורו העצוב של מיסטר מיאגי, אנחנו נחשפים לביקורת על יחס הממשלה בארה"ב לתושביה היפנים, בתקופת מלחמת העולם השנייה.
אחרון ומאוד חביב הוא "ביג" מ-1988. ג'וש בסקין הוא ילד נמוך בן 12 מניו-ג'רזי, שמבקש משאלה להיות "גדול". למחרת בבוקר אמא שלו מוצאת במיטתו את טום הנקס, אז כבן 30, ומגרשת אותו מהבית - בצדק מבחינתה.
ג'וש, ילד הכלוא בגוף של גבר, מתחיל לעבוד בחברת צעצועים וקונה את חיבתו של הבעלים (רוברט לוג'יה). סצנת הנגינה של השניים על הפסנתר הענק של FAO שוורץ הייתה ועודנה אחת המלבבות בתולדות הקולנוע.
גם סוזן לורנס (אליזבת פרקינס) שעובדת איתו לא נשארת אדישה לקסמיו, אפילו כשהוא יורק קוויאר בלוגה, עולה למיטת הקומתיים שמעליה כשהיא באה לישון אצלו ומכריח אותה לקפוץ על טרמפולינה.
אבל בסופו של דבר ג'וש רוצה לחזור להיות ילד, וכך הסרט מסתיים. ועכשיו תסלחו לנו, אנחנו הולכים לקפוץ על טרמפולינה עם הילדים.
לפנייה לכתב/ת 
