אאוץ': עשר המכות הכי כואבות בקולנוע
המצעד שמדרג את המכות בקולנוע, ולא, אנחנו לא מדברים על אנשים שלועסים פופקורן עם פה פתוח - אלא על ראשים כרותים ובעיטות שמכוונות לפנים. מ"המטריקס" ו"השור הזועם" ועד קומדיה רומנטית שהסתננה במפתיע: אגרופים שלא נשכח לעולם
אחד האתגרים הגדולים ביותר בקולנוע הוא יצירת סצנת מכות טובה - כזאת שתגרום לצופה להתכווץ בכיסא, להסיט מבט, לפעמים אפילו לפלוט קריאת הזדהות בקול רם. מלבד כוריאוגרפיה מדויקת ועריכה אפקטיבית, נדרשים לה גם שחקנים ואנשי פעלולים מנוסים - שידאגו לכך שאף אחד לא ייפגע במהלך הצילומים. ולפני כל אלה דרוש רעיון מקורי, רצוי גם שורת מחץ שתיזכר לדורות, ומכה אחת כואבת במיוחד שתפגע בלב הצופים.
לכבוד חג הפסח, דירגנו את עשר המכות הטובות והכואבות ביותר שנראו על המסך הגדול. נראה אתכם לא מסננים איזה אאוץ' במהלך הקריאה.
אי אפשר לדבר על מכות מבלי להזכיר את "מועדון קרב", הסרט שדרבן עשרות גברים, בורגניים פחות או יותר, ללכת מכות בזירות אגרוף מאולתרות וסודיות, שם מצאו את האושר והשחרור שחיפשו. לקראת סוף הסרט, כשהגיבור (אדוארד נורטון) משלים את המהפך שלו מבחור גנרי עם נדודי שינה לגבר אלים ופראי, הוא נכנס לזירה נגד פני מלאך (ג'ארד לטו, כמובן) ומוציא עליו את כל הזעם שאצר.
לצערו של המלאך היפה, מדובר בהרבה זעם - הוא מקנא בסימני החיבה שטיילר דרדן, האלטר אגו שלו, מפגין כלפי הבלונדי, ובמהלך הקרב מכוון אגרופים רק לפניו. בסיומו הוא אומר בנונשלנטיות, "רציתי להרוס משהו יפה". ובכן, הצלחת.
שלוש דקות נדרשות למקס (טום הארדי) להביס את הקיסרית פיוריאוסה (שרליז ת'רון) ב"מד מקס: כביש הזעם" של הבמאי ג'ורג' מילר. שלוש דקות בלבד שמורכבות מ-115 קאטים שונים, יצירת אמנות קצבית שקשה שלא להוריד בפניה את הכובע.
בעתיד האפוקליפטי, מקס מאיים ודורש שישחררו אותו מכבליו. פיוריאוסה לא מפחדת ותוקפת אותו על נופי המדבר הצחיח. השימוש המקורי בשלשלאות, העובדה שכמעט ואין תחמושת, ההטחה של פיוריאוסה על האדמה, שכואבת גם בצפייה חמישית - הופכים את הסצנה הזאת למוצלחת ואפקטיבית כל כך.
מפתיע, אבל יש מספר רב מאוד של אנשים שחיים ומתהלכים בינינו ומעולם לא הלכו מכות. הסצנה הבאה מוקדשת לכם - לאלה שאלימות מפריעה להם, שמתכווצים כשהם צופים בסצנות עם דם ושבכלל מופתעים שהם נכנסו לכתבה הזאת. ב"יומנה של ברידג'ט ג'ונס: עובדות החיים", מר דארסי (קולין פירת') הולך מכות עם דניאל קליבר (יו גרנט). שניהם לא מוצלחים במיוחד, הם חוששים מהכאב (ובצדק) ובורחים אחד מהשני בצורה אמינה ומצחיקה. סביר להניח שאם תלכו מכות בחיים האמיתיים, הן ייראו כך. סיבה מצוינת להגיד לא לאלימות.
יש שיגידו ש"שליחות קטלנית 2: יום הדין" הוא סרט ההמשך הטוב ביותר שנוצר אי פעם. הוא עמוק יותר מהראשון, מעניין יותר, ויש שם ילד לא מעצבן (הישג לא מבוטל בהוליווד, חבל שהשחקן הצעיר הידרדר לאכוהול וסמים קשים שנים אח"כ). אבל אנחנו לא פה כדי לדבר על הסרט עצמו, אלא ספציפית על סצנת המכות שבסופו, שמסתיימת במשפט המחץ "אסטה לה ויסטה בייבי", לא לפני ש-T 800 חוטף את מכות חייו מהרובוט T-1000, גרסה משודרגת ועמידה יותר. אף שהוא רובוט, המוט בגב והברזלים שנזרקים על פניו עושים קווץ' בלב כל פעם מחדש.
"מר. אנדרסון" - במילים אלה נפתח הקרב בין הסוכן סמית' לניאו ברכבת התחתית בסרט "המטריקס" הראשון, שהשפיע על אינספור סרטים שהגיעו אחריו. תחילה שני האויבים מנסים להילחם באקדחים, אך כשהתחמושת נגמרת הם עוברים לאגרופים וללחימה המושפעת מאמנויות לחימה. הכל מהיר, חד וחזק, עם אפקטים שמשלבים הילוך מהיר ואיטי, קירות שבורים, נגיחות ורכבת אחת שבאה בסוף.
גוגו, נערה יפנית בחצאית בית ספר עם כדור ברזל נלחמת בכלה (אומה תורמן), הלבושה בחליפה בהשראת ברוס לי וחמושה חרב. שתיהן חוטפות אחת מהשנייה עד הניצחון המוחץ והקטלני של תורמן. לצערה זה לא נגמר שם כי מיד לאחר מכן 88 לוחמי יאקוזה באים להילחם בה, בסצנה שעלתה כמעט 60 אלף דולר. תורמן מביסה את כולם, כורתת איברים, מתיזה דם לכל עבר, מוציאה עיינים ועורפת ראשים. אחרי זה, כל שנותר לצופים לעשות זה לחכות שנה לחלקו השני של הסרט, האלים לא פחות.
סצנה טובה היא סצנה שגורמת לצופה לגרד בראשו ולשאול את עצמו "איך לעזאזל הם עשו את זה"? ובכן, סצנת המכות ב"התחלה" של כריסטופר נולאן בהחלט עונה על ההגדרה הזאת. ג'וזף גורדון לוויט נלחם במסדרון במלון ללא כוח משיכה. נולאן בנה צנטריפוגה ענקית שהסתובבה בזמן שהשחקנים היו בתוכה, התאורה הורכבה ממנורות השולחן שהיו בסצנה (כי אחרת היו רואים את הפנסים) והמצלמה הונחה על מנוף שהסתובב ביחד עם המתקן. שני השחקנים התאמנו במשך שבועיים על התנועות בסצנה הזאת ללא עזרת פעלולנים, עד שלסוף הצליחו ליצור את התנועות הנכונות. אם חשבתם שכבר ראיתם הכל בסצנות מכות בין שני אנשים, נולאן מצליח להוכיח שתמיד אפשר לחדש.
סרטו של מרטין סקורסזה בכיכובו של רוברט דה נירו, מבוסס על עלייתו ונפילתו (אף שלא הייתה נפילה פיזית) של המתאגרף ג'ייק למוטה, אלוף העולם באגרוף במשקל בינוני. כבכל סרט אגרוף, היו בו הרבה מכות, אבל הזכור ביותר הוא קרב הסיום בינו לבין שוגר ריי רובינסון. ג'ייק למוטה מסרב להיכנע ליריבו וממשיך לעמוד גם כשנדמה כי אדם במצבו כבר מזמן היה אמור לשכב מעולף. הדם ניתז ממנו לכל עבר, והכאב וזעזוע המוח (הוודאי) מוחשיים גם אצל הצופים. רגע הכרזת הזוכה לא מתמקד בלמוטה או ברובינסון, אלא בדם שנשאר על הזירה. אפשר להגיד שככה עושים קולנוע.
סרט הנקמה עוכר השלווה של הקוריאני פארק צ'אן-ווק ידוע בסצנות האלימות והוויזואלויות שלו, אבל שום דבר לא משתווה לסצנת המכות האגדית במסדרון התת הקרקעי בקוריאה הדרומית. אורך הסצנה הוא כמעט ארבע דקות והיא מוצלמת בוואן שוט, הישג נדיר, במיוחד כשמדובר בקרב רב משתתפים. עם פטיש בלבד והרבה מוטיביציה, גיבור הסרט גובר על עשרות לוחמים באחד הקרבות היפים (וכואבים) שנצפו על המסך.
בשנת 2012 יצא לאקרנים הסרט האינדונזי "הפשיטה". העלילה לא הייתה מורכבת, אבל סצנות אלימות ומדויקות המושפעות מאמנויות לחימה היו בה בשפע. שנתיים לאחר מכן יצא סרט ההמשך, "הפשיטה 2", והוא זה שהגיע למקום הראשון ברשימה בזכות סצנת הקרב המסיימת אותו. אורכה חמש דקות, היא ממוקמת במטבח תעשייתי ומכילה שני לוחמים נחושים במיוחד. זה כואב וזה מהפנט ובשלב מסוים זה מתחיל להיראות כמו סצנת מחול מהודקת וכואבת, ולא כמו סרט אקשן.
