ביקורת סרט: "פטרסון" - כשהשגרה לא מפסיקה להפתיע
העלילה ב"פטרסון" מצומצמת והדמויות ממעטות לדבר, ובכל זאת הבמאי ג'ים ג'רמוש מצליח להתעלות על עצמו ולייצר סרט חם ואנושי. ואם סרטיו האחרונים הסתירו בעיקר ריקנות, כאן הוא מוכיח שגם שגרת יומו הבנאלית של נהג אוטובוס יכולה להפוך לפיוט
כמה נפלא למצוא את עצמך מופתע מבמאי שכבר לא חשבת שיפתיע אותך. לטובה, כמובן. סרטו החדש של ג'ים ג'רמוש, "פטרסון" ("Paterson"), מספק הפתעה שכזו, בעיקר משום שנדמה היה שהבמאי-תסריטאי-האאוטסיידר-הנצחי כבר חדל להיות רלוונטי. ואמנם ג'רמוש, אחד הבולטים שביוצרי הקולנוע העצמאי האמריקאי בשנות ה-80 ("זרים", "נרדפי החוק"), הפך בשני העשורים האחרונים לבמאי שסגנון יתר סרטיו המלנכוליים מסתיר בעיקר תפלות וריקנות.
והנה מגיע "פטרסון", סרטו הטוב ביותר של ג'רמוש מאז "פרחים שבורים" (2005), שמציף את הבד בחום ואנושיות שקשה להישאר אדישים אליהם. דבר כמעט ולא קורה בסרטו הזה של במאי שמזוהה ממילא עם צמצום עלילתי ודמויות שממעטות בדיבור – אבל גם אם האיפוק מעולם לא היה מאופק יותר, זהו סרט עשיר יותר, רגשית ורעיונית, ממרבית עבודותיו האחרונות.
גיבור "פטרסון" הוא איש בשם פטרסון שמתגורר, ובכן, בעיר פטרסון שבמדינת ניו-ג'רזי. פטרסון (בגילומו של אדם דרייבר) הוא נהג אוטובוס שיוצא מדי בוקר באותה שעה אל אותו מסלול. הוא טכנופוב שאינו משתמש במחשב או בטלפון נייד, ובמחברת הסודית שברשותו הוא כותב שירים המבוססים על השגרה היומיומית שלו. הנה, באחד מהם הוא אפילו מוצא פיוט בקופסת גפרורים המונחת על שולחנו.
עוד ביקורת קולנוע:
"שקית של גולות": ירגש מבוגרים וצעירים
"מסע הטבעת": כמו פרק ארוך מדי של "זהו זה"
"הרוח במעטפת" - סקרלט ג'והנסון לא פראיירית
פטרסון חי באושר עם אשתו (השחקנית האיראנית גולשיפטה פרהאני), אמנית המעצבת את סביבתה (וילונות, בגדים, קפקייקס) בשחור-לבן ושואפת להיות זמרת קאנטרי. מדי ערב הוא מוציא לסיבוב את הכלב, בולדוג אנגלי בשם מרווין (כלבה בשם נלי שזכתה על הופעתה בפרס ה-Palm Dog בפסטיבל קאן האחרון), שותה בירה בפאב המקומי ומשוחח קלילות עם בעליו (בארי שבאקה הנלי) המנהל קיר תהילה למפורסמי העיר פטרסון (אחד מהם הוא לו קוסטלו, השמן מהצמד אבוט וקוסטלו).
פטרסון מעריץ את המשורר וויליאם קרלוס וויליאמס בן המחצית הראשונה של המאה ה-20, שכתב פואמה אפית בת חמישה כרכים על העיר פטרסון, ואת שיריו שלו עצמו הוא כותב, בין השאר, באוטובוס שהוא נוהג, בדקות שלפני תחילת יום העבודה (הדו-שיח הקבוע שלו עם מנהל העבודה ההודי המתלונן על חייו מספק לסרט כמה מרגעיו המשעשעים ביותר). פטרסון משרבט את שיריו, והשורות הולכות ומופיעות על גבי המסך, על רקע תמונות משגרת יומו השלווה, כאילו כדי לומר שאמנות יכולה לצמוח בכל מקום, בכל רגע, ומתוך כל ריטואל יומיומי. מתוך התבוננות אינטימית וייחודית במה שנראה לכאורה בנאלי.
הסרט נפרש על פני שבוע, ואף שנדמה כאילו כל יום דומה לקודמו (מדי יום פטרסון מיישר את תיבת הדואר, השבה ונוטה על צדה) – ג'רמוש מאפיין כל אחד מהם באמצעות שינויים קלים, לעיתים בלתי מורגשים. אם צריך איכשהו להצביע על נושאו של "פטרסון", הרי זה השראה, וסרטו היפה של ג'רמוש מפגיש את גיבורו עם שתי דמויות המשקפות בעבורו את מהותה. האחת היא ילדה שכותבת אף היא שירה (המזכירה מאוד את זו שלו), והשנייה היא משורר יפני (מסאטושי נאגאסה שהופיע ב"רכבת המסתורין" של ג'רמוש) המבקר בפטרסון משום שהוא מעריץ את וויליאמס והפואמה העירונית שלו – ובמחווה קטנה מעניק לפטרסון האיש את העידוד היצירתי שהוא זקוק לו.
"פטרסון" הוא סרט שכולו התבוננות אנושית חמה ואוהבת. זהו סרט על תשוקה, אך לא כזו שמלווה בייסורי היצירה ובבדידותו המזהרת של אמן המבקש לפרוץ. למעשה, את הדרמה היחידה בסרט מספקים קשיי הזוגיות המתמשכים שחווים גבר ואישה צעירים הפוקדים את הבר השכונתי – האנטיתזה לטריוויאליות-לכאורה שבה מתנהלים חייו של פטרסון. ואמנם, הסימפטיה שמעורר הסרט – שהחלוקה שלו לימות השבוע מזכירה בתים של שיר – נובעת מההבחנה שחיים חד גוניים הם רק בעיני המתבונן.
"פטרסון" מציג את אחד הגיבורים הכי סימפטיים שנצפו בסרט של ג'רמוש. זהו סרט, שממש כמו גיבורו מציע התבוננות בחיים עצמם, האזנה לשיחות מזדמנות, ומותיר לנו לחפש בהם משמעות. שיריו של פטרסון אינם נכתבים כדי להתפרסם מתישהו (למעשה, הוא אפילו לא שומר מהם עותק), אלא הם דרכו פשוט להרהר על העולם, וניתן לתהות האם הם ה"צבע" מול השחור-לבן שבו משתמשת אשתו האמנית לעצב את ביתם. זהו סרט על אדם של מעט מילים ומחוות ספורות שגורם לנו הנאה פשוט להיות במחיצתו.
אפשר לתהות אם זהו סרט על נהג אוטובוס שהוא משורר או משורר שנוהג אוטובוס (ומוזר ששם משפחתו של השחקן המגלם אותו הוא driver). ואולי השאלה הזו אינה רלוונטית ככל שהדברים נוגעים בסרט של ג'רמוש. אחרי הכל, בקולנוע המופנם של ג'רמוש הניסיון לפרש את הדמויות נדמה כחותר תחת העובדה שהן פשוט קיימות שם על מנת שנתבונן בהן.
