"על התשוקה": מין ללא תעוזה
רחל גוטסמן, היסטוריונית של יוון העתיקה, מתיימרת לקרוא תיגר על הסדר הישן בכל הנוגע לאהבה, תשוקה ומין, אבל הספר החדש שלה הוא מוצר מהוגן ובורגני להחריד
תמונת הכריכה של הספר 'על התשוקה' - שיכול רגליים של אישה באפלה - מרמזת על אחד הדימויים הקולנועיים המיניים החקוקים ביותר: שרון סטון יושבת בחדר החקירות בשמלה קצרה מאוד, עוד רגע תחליף רגל ברגל, ולהרף עין יתגלה ביניהן המקום הכמוס ביותר שלה. דעתו של החוקר תתבלבל עליו, ולסתות הצופים יישמטו בתימהון מרוגש. פישקתי אפוא את הספר, מזגתי לי וויסקי זול, ושקעתי בין דפיו.
רחל גוטסמן, היסטוריונית של יוון העתיקה, ליקטה וכתבה בלשונה מיתוסים מהעת העתיקה, חילקה אותם לפרקים בדיני אהבה ומין, ואיירה אותם בתמונות מאוצר האמנות הקלאסית - תחת הכותרת המבטיחה 'על התשוקה' (הוצאת פן וידיעות ספרים). בצד הדרך משובצים שירה עתיקה ומודרנית, תיאוריות פסיכולוגיות וחברתיות וגם קטעים קצרים מפי המחברת - פרשיות אהבה חולפות, פנטזיות רומנטיות ומיניות, ופרשנויות אישיות למיתוסים, בראי התקופה. לפעמים גוטסמן לא עומדת בפיתוי ומתפרצת לתוך הטקסט העיוני: בפרק על 'המשתה' של אפלטון היא נוזפת במלומדי יוון שהעדיפו אהבת נערים משכילים על פני אהבת אישה, ומזכירה לנו את עוולתם: "מה הפלא, אם כלאו אותה בבית ומנעו ממנה השכלה?"
קריאת תיגר על הסדרים הישנים מבקשת להיחלץ מתוך הספר באמירות נוקבות כמו "מאסנו בדיכוטומיית הקדושה/זונה, בטון הפאלי־מיליטנטי ובידיים הנשלחות ללא מעצורים. ועל כן נמשיך להילחם עד שתניחו לנו להיות עצמנו, ללא רסנים תרבותיים סמויים ושרשראות מגדריות מדכאות". אבל ככל שמוסיפים לקרוא בספר, עולה משם נימה שפוקו הגדיר "החגיגיות שבה מדברים היום על מין", והבהיר: "כבר איננו מדברים עליו מבלי שנעטה על פנינו מקצתה של ארשת חשיבות: תודעה של התגרות בסדר הקיים, טון דיבור המעיד על מודעותו של הדובר לחתרנותו". ואמנם, המחברת מצטיירת בסיפוריה האישיים כרומנטיקנית אנינה, כמעט סנובית: אתרי האהבה הם מסיבות ברנז'איות, גלריות ופנטהאוזים מפוארים, והמאהבים משכילים, מתוחכמים, לבושים היטב. אהוב אחד מדרום תל־אביב נושר מן הלב בגלל פערים שלא ניתן לגשר עליהם, ועם אהוב אחר יורדת המספרת לחנות שמלות באלנבי, "בין הומלסים שבורים ואוטובוסים מרעישים", ומריצה שם דאחקה על חשבון מוכר "עב בשר ומזיע" כשהיא מספרת שאחותה מתחתנת בקרוב ומודדת משמלותיו ההמוניות.
ניתן היה לפטור את תשומת הלב מהקטעים הביוגרפיים האלה, שהרי משקלם נמוך ושולי למדי, אבל הרוח התרבותנית שהם מבטאים שורה על הספר כולו. מן הסתם לא שמע אותו מוכר שמלות מזיע על אֶרוס ואפרודיטה, אבל למי כן מיועד הספר? גוטסמן אומרת לנו שיש סקס אחר - גבוה, אסתטי, מעודן. שוב ושוב דימיתי את 'על התשוקה' לספר אלבומי כבד שמונח על שולחן זכוכית מהוגן לעיני האורחים, ספר מתנה קלאסי עם פרקי השכלה סלונית לתרבותן המצוי, עם טקסטים בהירים ורפרודוקציות אמנותיות אנינות כל כך, שאינן פוגעות בעין ובנפש. כמה רציתי להיתקל פתאום בדימוי חזותי מביך, וולגרי, "סְטוֹפּר", כמו שקוראים לזה במגזין 'ווג', משום העצירה הפתאומית שהוא כופה על הקורא. טרייסי אמין, נאן גולדין, מרלן דומא - כל אלה אמניות מרכזיות שביטאו מיניות בתעוזה ובבוטות, ויכלו להתכתב עם המיתוסים בחוצפה, ואף לשרת את עמדתה המשוחררת של המספרת. אבל גוטסמן מעדיפה לשוב אל המקורות האמנותיים הקלאסיים או המודרניסטיים, שנוסחו, רובם ככולם, בידי אותם גברים שהיא מייחלת להתנער מכבליהם.
"יהיה קסום", אומרת המספרת למוכר באלנבי על חתונת אחותה הבדויה, כעין חיקוי של לשון עממית משהו. אבל איזו חלופה לשונית מציע הספר? המיתוסים מתוארים בהגינות, ביעילות, בתמצית, בלי עסיס או קצף יתרים, אלא כסיכום נגיש של המעשיות ופירושיהן. הקטעים העכשוויים מדגימים את המיתוסים במעשיות אורבניות מודרניות, אך מתוארים באותה לשון יעילה וקומפקטית, בלי מעברי משלב או סגנון. האישון מתרחב בהנאה למקרא פתאומי של יונה וולך, בוקובסקי, מרגרט אטווד או ספפו, שמבטאים אהבה ומין בלשון חושנית ומחוספסת.
על הערש התרבותי הזה הלך הוויסקי בכוסי ונגמר ורגליי השתכלו להן בעידון, כבמעשה שרון סטון מהופך. עלה בזיכרוני פתאום אייקון מיני מעולם אחר - אולי אמזונה, על פי לקסיקון הספר - וחשבתי על הזמרת מיכל אמדורסקי. פעם הציעו לה מילים לשיר חדש והיא ריפרפה עליהן בחטף. פתאום נתקלו עיניה במילה "תשוקה", והיא הזדעקה בפלצות: "'תשוקה'? מה זה 'תשוקה'? איך אתם רוצים שאני אשיר את המילה הזאת, 'תשוקה'?" יש משהו בדברי אמדורסקי. אולי כדי שיהיה בידינו ספר מעורר באמת, עלינו לחכות לספר כיס קטן ומחתרתי, קצת פחות מהודר אבל קצת יותר נועז. יקראו לו, ככל הנראה, 'על החרמנות'.
פורסם במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות"
לפנייה לכתב/ת 
