"הישראלי הנצחי": כשהגיבור הוא בטטת כורסה

הישראלי הנצחי' הוא מה שנקרא "רומן פיקרסקי": סיפור שבאופן מסורתי מתמקד בדמותו של הרפתקן־ליצן־קבצן־נוכל, איש שוליים ששוב ושוב נחלץ בעור שיניו מפליק הגון או עלייה לגרדום, הודות לתחמנותו המפותחת. אבל במקום המרץ, התושייה, הממזרות הפעלתנית שמאפיינים את פיגרו, את באגס באני, את ארסנל הדמויות של זאב רווח - הרומן הראשון של ניסן שור מלהק לתפקיד בטטת כורסה רפויה.

(הוצאת כתר)

הליצן של שור אינו זקוק לכרית פלוצים. כל שאיפה, כל ערך בחיים שהוא מכיר - התרוקנו מאוויר עוד לפני שנולד. כישראלי צעיר, עירוני, בשנות האלפיים, אין לו דבר להתגעגע אליו, להתרפק עליו: ברית־המועצות שממנה היגרו הוריו, האורגזמה הצרכנית־גלובליסטית של שנות ה־90, ההבטחה הציונית; וגם בקטן, השאיפה לקריירה, למימוש אמנותי. נשאר רק ענן קבוע של צחנה שאין להימלט ממנו: בגוף, במחשבה, בעבודה המטופשת, ברחובות היפים של בירות המערב שאליהן הוא בורח מהטמטום הישראלי הכמו־נצחי לחיק הסתמיות והגיחוך של הוויית התייר. "הבטיחו גן עדן. מיטה אורתופדית, ג'קוזי, מיני בר", הוא מתאר בגועל חדר מלון, "40 יורו ללילה, מחיר מבצע רק לשבוע הקרוב". עולים, מהגרים, תיירים, מקומיים, רקדני פלמנקו רובוטיים ברחובות ברצלונה - כולם מתגלים בפניו כצרכנים מובסים של פרסומת זולה.

שם הספר, 'הישראלי הנצחי' - על משקל 'היהודי הנצחי' - הוא הבטחה לפרובוקציה טרייה, טרולית. שור - בעל טור ב'הארץ' שפירסם ספר וסדרות על תרבות המועדונים והפופ בישראל - מאשים את עצמו מראש, כביכול, בכתיבה אנטישמית, בתפקיד עוכר ישראל. אבל גם המחווה הזאת עייפה ורפה. הספר מתאר כיומן מחלה את התבגרותו של בן עולים בישראל של שנות ה־90 והאלפיים. לפעמים המחלה ממשית, כלומר פסיכוסומטית, פרטית (כמו שמבהיר פירוט התרופות שהגיבור לוקח לטיול בחו"ל); לרוב, המחלה היא דימוי לכיעור, לעיוורון, למעטפת בולשיט שהגיבור מגלה בכל תחומי החיים. הספר, שנפתח במין מנטרה הפוכה לניאו־ישראליות של יאיר לפיד - "אין עתיד. אין עתיד. אין עתיד" - אולי ניזון מהחיבה לדיון בזהות ישראלית, אבל מה שיש למספר להוסיף לדיון הוא בעיקר אנחה משועממת.

כגִרסה חמוצה ועכשווית לסאטירה הישראלית הבורגנית של אפרים קישון, הגיבור מתעד, כביכול מעמדת "הרוסי המסריח", בן המהגרים, את מעגל החברים והקולגות שלצידם הוא מתבגר: בעלי הבית ובעלי דירות, דור שלישי של מסתדרים ישראלים, יוצאי צבא מקומבנים, אנשי תקשורת היפסטרים. את האוכל הרוסי - ולמעשה, כל אוכל שאמור לסמל מקומיות והיסטוריה - הוא מסרב לעכל, אבל את "הבוז לכל אדם שפסע במרחב הזה" הוא יורש מהוריו, ומשכלל אותו כסעודת טינופת לכבוד הקורא.

קו עלילה נוסף קשור במותו של אחד מחברי ילדותו של הגיבור, מצליחנים צעירים, ילדי שמנת שהצליחו כביכול, ובניגוד אליו, להפוך לאזרחי העולם הגדול, להימלט מהשממה הישראלית. מותו הוא מוות מטופש - בהתקפת טרור שבעצמה מוצגת כבדיחה מקרטעת. מעין חיקוי למוות בשדה הקרב הישראלי, עונש לניסיון לברוח מהגטו הישראלי, לזהות הקוסמופוליטית המפוברקת שמאמצים לעצמם ילדי ניינטיז מקומיים.

עד כמה מבדרת הסעודה הרטנונית הזאת? עד כמה אפשר בכלל להתבדר ממנה, אם היא מריחה כמו ניסוח מפוהק לכתיבה מסאית־ביקורתית? יחסית, במתינות, אפשר להתבדר. שור מצטרף כאן לשושלת כותבים יהודים וישראלים, בעברית וביידיש, שהשתמשו באופן סאטירי בסיפור מסע והרפתקה, בדמויות נוסעים, נודדים והרפתקנים יהודים (מנדלי מוכר ספרים, שלום עליכם, חיים באר ב'אל מקום שהרוח הולך'). הוא מצטרף גם לקבוצת סופרים וסופרות ישראלים שתיארו באופן סאטירי את הצעיר המשכיל, הנרפה, הפרזיט, שלא מצליח לעמוד על רגליו, לצאת לעולם, להתנתק מכרטיס האשראי של הוריו.

הצרה עם סיפורי הרפתקאות פיקרסקיים, וגם העונג שהם מספקים, קשורה לקשיחות שאופיינית לגיבור. גם אחרי רצף תעלולים, כישלונות והשפלות - הוא נשאר פחות או יותר מי שהיה מלכתחילה, נאמן לעצמו, לא מבוית. אבל הגיבור של שור כבר עבר אילוף כולל. בקושי יש לו כוח לחייג לדלפק הקבלה במלון, להתלונן שהמזגן מקולקל. כל שנותר לו הוא הבוז, ההיגעלות מעצמו ומהזולת. כמי שמתפרנס מכתיבת תסריטים לסיטקום דלוח, הוא מתאר את עצמו בהוויה של מערכון כתוב מראש. כל התנסות ברומן הולכת לכיוון זהה מבחינת אווירה והתרחשות. כל מפגש עם הזולת - רובוטי, מופרך, אבסורדי באותה מידה.

שור לא מנסה לטלטל את ספינת השוטים. להשתמש בחומר נגדי שיערער את המונולוג החמוץ והמר שמשקף את האופי הקשיח של המספר: סיפור אהבה, רגעי עונג או מגע ממשי בזולת. לחלופין, הספר לא צולל לאפלה ממשית, לתצוגת אימה, לבחילה קיומית מוחלטת. זוהי אי־נחת רטנונית, מובסת במכוון, ואולי בכל זאת מסתפקת בחלקה. יכול להיות שזה הדבר הנחמד בספר. שנייה לפני סופו, מתוארת סצנת הזדחלות איטית מאחורי אוטו־זבל, בחזרה לארץ, בנסיעה משדה התעופה. הבהייה במוכר מתפרשת כפתח למדיטציה. כמו בני משפחה בלתי נסבלים, כמו צחנה שגרתית, כמו מחזור ריקון פחי הזבל, האכילה והעיכול - אין שום דבר רע בעמידה במקום. זהו, לפי שור, הנצח הישראלי.

הכתבה פורסמה במוסף "7 לילות" ב"ידיעות אחרונות".