כך הפך ראש כת רצחנית - לכוכב רוק
שמו של צ'ארלס מנסון, שהלך אמש לעולמו כשהוא מאחורי סורג ובריח, נודע בכל העולם אחרי שאנשי הכת שלו יצאו בהוראתו למסע הרג אכזרי בארה"ב - אבל בבית הכלא הוא הפך לסמל השראה שמככב בשירים, באלבומים ואפילו על חולצות. אז מדוע בחרו אומנים רבים כל כך לדבוק במוזיקאי כושל, שהיה הפנים המכוערות של שנות ה-60?
"jagger Unauthorized", הביוגרפיה שכתב כריסטופר אנדרסון ב-1993 על סולן הרולינג סטונס מיק ג'אגר, כוללת התייחסות להופעה הידועה לשמצה של הלהקה באלטמונט בחורף 69'. התייחסות מתבקשת, יש לציין. בכל זאת, מדובר בנקודת שפל שידע המוזיקאי, כתם שחור בקורות להקתו האגדית ומה שנחשב בראי ההיסטוריה לרגע שבו שנות ה-60 הגיעו לסיומן הצורם. פיכחון שנולד מהתנגשות בלתי נמנעת בין נאיביות דור פרחים מעושנת לבין מציאות קודרת. לא רק מרדית' האנטר האפרו-אמריקני נרצח באותה הופעה. גם החזון של דור עידן הדלי דימם מאותן דקירות סכין של כנופיית "מלאכי הגיהינום" באותה הופעה.
באותן דקות, כתב אנדרסון בספרו, ישב מאחורי הקלעים אחד צ'ארלס מנסון, אז עוד לא יותר מאייקון היפי מוכר, בעודו מעשן ג'וינט ומספר לג'אגר כמה הוא אוהב את הסטונס. תרחיש הגיוני, בהתחשב בקשר הישיר שטיפח האיש המזוקן עם כמה מהמוזיקאים המובילים בשנות ה-60, ובעובדה שהשם "מנסון" יתחבר אסוציאטיבית, עם הזמן, למקרי רצח שבעצמם ריסקו את חלום הנאיביות של דור ילדי הפרחים.
הבעיה היחידה היא שמדובר במידע שגוי, סיפור שלא היה. שכן ב-6 בדצמבר, יום ההופעה המקוללת, צ'ארלס מיילס מנסון ישב בתא מעצר, מחכה לגזר דינו, לאחר שנמצא אשם בקשירת קשר לרצח של שבעה אנשים. אמש (ב'), 48 שנים לאחר מכן, הלך מנסון לעולמו כשהוא מאחורי הסורגים.
באוגוסט אותה שנה החלה הכת שהקיפה את מנסון, זו שכונתה משפחת מנסון, במסע הרג ששיאו היה רציחת שרון טייט, אשתו ההרה של הבמאי רומן פולנסקי, וכמה מאורחיה בביתה. מנסון, מי שהורה על הרציחות, נעצר זמן קצר לאחר מכן. בשבוע שבו אלטמונט (שמארגניו ראו בו, בחזונם בלבד, פסטיבל שיאפיל על ההילה האגדית שנוצרה לוודסטוק) יצא לדרך, כתבי האישום בדיוק הוגשו נגד הכת המפורסמת.
איכשהו אנדרסון – כותב ביוגרפיות מוכר ומנוסה, בחר למקם את מנסון במקום ובזמן שבו הסיקסטיז נעצרו. לצד אי דיוק היסטורי ובעיית תחקיר קלה, הטעות של אנדרסון היא עדות לאופן שבו שמו של מנסון מתקשר באופן טבעי לסצנה המוזיקלית המובילה של התקופה. ואכן, קשה לחשוב על רוצח סדרתי אחר שתועד, יש שיאמרו אף נחגג, מוזיקלית יותר ממנסון.
הרכב הרוק האלטרנטיבי האמריקני רד קרוס בחר לבצע את שירו של מנסון, "Cease to Exit", באלבום הבכורה שלהם מ-1982 "Born Innocent". חברי הרכב הפוסט-פאנק הפסיכדלי הבריטי Psychic TV הקליטו ב-1983 גרסת כיסוי לשירו של מנסון "I'll Never Say Never To Always" בשם "Always is Always". סוניק יות' יותר מרמזו לפרשה ב-"Death Valley 69" שלהם מ-1985(דת' וואלי הוא המקום שאליו עקר מנסון את הכת לאחר הרציחות ובטרם נתפסו). להקת הרוק הלמונהאדס הקליטה ב-1988 קאבר לשירו של מנסון "Home is Where You're Happy" (באלבום שכלל גם תמונה של חבר ההרכב אוון דנדו, כשלפניו תמונה של מנסון, וחוברת ובה תודות לחברי המשפחה. לא, לא משפחות חברי הלהקה, למקרה שתהיתם).
התופעה המשיכה גם אל שנות ה-90. ב-1993 טרנט רזנור מניין אינץ' ניילס הגדיל לשכור את בית משפחת טייט, שבו התבצעו רציחות הלילה הראשון במסע ההרג, והקליט באולפן שהקים בו חלקים נרחבים מאלבומו "The Downward Spiral" שיצא שנה מאוחר יותר. בין השירים שהוקלטו במקום ניתן למנות כמובן את "Piggy" ו"March of the Pigs", התייחסות ישירה למילה "Pig" שנכתבה על דלת ביתה ובדמה של הנרצחת שרון טייט.
אותו רזנור החתים בחברת התקליטים שלו מוזיקאי אלמוני, שבחר לקרוא לעצמו מרילין מנסון וכבר באלבום הבכורה ציטט שורות משירו של מנסון "Mechanical Man". בהמשך הוציא אלבום שלם בשם "Mechanical Animals".
וזה לא הסתכם במוזיקאים ובמחוות אמנותיות. תעשיית המוזיקה הנציחה את שמו והווייתו של מנסון גם בשלל דרכים מיתוגיות – למשל חברת התקליטים הטקסנית Rise Records שבחרה בעיניו כלוגו המסחרי שלה, וככל הנראה ביססה את שמה על המילה "Rise" שגם היא נכתבה בדם קורבנותיו.
את השימוש הציני ואולי המצליח ביותר עושה חברת Zooport Riot Gear, שמכרה עשרות אלפי חולצות שעליהן מתנוססות פניו של מנסון, מעל כיתובים מתחכמים כמו "תמכו בערכי המשפחה". מכירות המותג הרקיעו שחקים ב-1993 כשאקסל רוז החליט ללבוש את החולצה בסיבוב ההופעות האפי של "Use Your Illusion" ובקליפ האפי לא פחות לשיר "Estranged". בחברה אף דאגו להגיע להסכם תמלוגים עם מנסון על השימוש בפניו, וזכו למנת יח"צ שלילית במיוחד.
שיעורי גיטרה בכלא
ממש כפי שהיווה השראה לדורות שלמים של מוזיקאים, מנסון עצמו היה חובב מוזיקה גדול, עם שאיפות מתועדות היטב.
הוא החל ליצור מוזיקה כבר בצעירותו בכלא "מקני איילנד", שם למד לנגן בגיטרה. בשלב מסוים הכיר את דניס ווילסון, מתופף להקת הביץ' בויז, והשניים אף הפכו חברים קרובים שחולקים מגורים, אורגיות וחיבה למשבשי תודעה. החיבור מנסון – ווילסון אף התגלגל לשיר "Never Learn How To Love" של הביץ' בויז, במקור "Cease to Exist" של מנסון.
גם כשכבר הנהיג את הקומונה שפרסמה אותו, מנסון היה נחוש בדעתו להפוך לשם דבר בתעשיית המוזיקה. קשריו עם ווילסון לא עזרו לו בכך, וגם לא אלה שטיפח עם המפיק דניס מילצ'ר, שהתבקש להפיק את אלבומה של משפחת מנסון. מילצ'ר לא התלהב מהיצירה של מנסון ושות', דבר שלא התקבל בעין יפה בקרב בני המשפחה. הרצח של שרון טייט התבצע למעשה בבית שבעבר גר בו מילצ'ר, ויש המקשרים בין זירת הרצח לבין הדחייה שספג מנסון.
יש שיאמרו שחרף העובדה שהפך לאייקון רוק, יש סיבה הגיונית לכך שמנסון לא התפרסם בזכות פועלו המוזיקלי. ייתכן שמדובר פשוט באדם שיכולות שטיפת המוח ופולחן האישיות שלו היו מפותחות יותר מאלו המוזיקליות. "ילדים קונים (את האלבום) מתוך מחשבה שהם הולכים לקבל מוזיקת פולחן שטן", אמר פעם בראיון סטיבן קפלן מחברת "פרפורמנס רקורדס", שהפיצה את האלבום. "אבל כשהם מגיעים הביתה ומגלים שקנו אלבום של שירי פולק בינוניים, רבים מהם מתאכזבים".
כן, ממש כמו הסיפורים על השאיפות האמנותיות של אדולף היטלר, גם במקרה של מנסון נראה כי לא מעט היה נחסך מהיסטוריית הזוועה האנושית, לו רק היה מקבל אישור לכישרון שחשב שיש לו. גם אלבום ההופעה החיה "צ'ארלס מנסון חי מסאן קוואנטיו" לא נחשב להקלטה מעניינת במיוחד, וכמוהו האלבום בעל השם הלא ממש מרומז "משפחת מנסון שרה משיריו של צ'ארלס מנסון", שהיה לא יותר מאוסף שירי פולק מלווים צחקוק שטני אקראי.
בהיעדר יכולת אמיתית ליצור מוזיקה, מנסון פנה להאזנה ולפרשנות מעוותת. הוא הודה לא אחת בחיבתו הרבה לביטלס, וכשיצא ב-1968 האלבום הלבן, אולי היצירה האפלה, המהורהרת והמעורערת ביותר של הרביעייה מליברפול, קרא מנסון בין שורותיה שלל מסרים אישיים שכוונו אליו ועודד אותו לפתוח מלחמת גזעים שבראשו הייתה בלתי נמנעת.
בכל רצועה באלבום זיהה מנסון מסר שהתחבר בדיוק לתיאוריה שפיתח - לפיה השחורים בארצות הברית יקומו על הלבנים. הרצועה "Happines is a Warm Gun" הייתה המלצה של לנון, מקרטני וחבריהם להתחמש כדי לשרוד את המתקפה. "Revolution" היה התייחסות ישירה למהפכה שעתידה להתרחש, "Rocky Raccoon" גם הוא היה בעיניו משל לנקמתם של השחורים בלבנים (ה"קון" שב"רקון" היה, לפי מנסון, רמז למילת הגנאי שהודבקה לשחורים). "Piggies" התייחס לאופן שבו שחורים רואים לבנים. וכמובן, השיר "Helter Skelter" התייחס אף הוא לאפוקליפסת המינים, ושמו נבחר להיות מונצח בזירת הרצח.
לאחר מקרי הרצח הביטלס מיהרו להתנער מהפרשנות הטקסטואלית המטורללת של מנסון, ובראיונות במהלך השנים גם הוא עצמו ניסה להמעיט בחשיבות הלהקה בחייו. זה לא מנע ממנו ליצור קשר עם רוצח מוזיקלי אחר – פיל ספקטור, מפיק אגדי שעבד בעבר עם ג'ון לנון, והורשע ברצח ב-2009. לפי ידיעה שהתפרסמה לפני כמה שנים ב"ניו יורק טיימס", מנסון העביר באמצעות סוהר מסר ברור לספקטור, ובו פירט בפניו את שאיפותיו המוזיקליות הבלתי מתכלות. ספקטור לא נענה לבקשה להפיק את יצירתו המאוחרת.
הוא אמנם מופיע כשיר נסתר שמתחיל בדקה 02:17 של השיר "I Don't Care About You", אבל לא התחבא מספיק טוב כדי למנוע את המיני-סערה שיצר, ורוז מצדו העדיף לא להיות מזוהה עם האיש מאחורי השיר, אך התעקש כי מדובר בשיר ראוי לפרסום.
"?The Spaghetti Incident" היה אלבום קאברים לשירי פאנק-רוק שהשפיעו על חברי הלהקה בנעוריהם. העובדה כי גם בין שירים של הרכבי פאנק חלוציים כמו ה-UK סאבס, הניו יורק דולז, הסטוג'ס והדד בויז מתחבא שירו של הרוצח מנסון, לא מעידה על איכותיו המוזיקליות של הדמות מעוררת המחלוקת, כמו על חשיבותה במונחי עולם הפאנק.
אותה תנועת פאנק, שחרטה על דגלה את המלחמה בממסד ובחוק ויצירת חוקים אלטרנטיביים, חולקת קווי דמיון רב עם מנסון והקומונה ההיפית שהקים. כאחד שבהחלט ניתן לומר שיצר לעצמו חוקים משלו, מנסון הוא מתמודד ראוי לתואר נער הפוסטר של הפאנק לא פחות מסיד וישס, נניח.
מבלי שכתב להיט אחד, מנסון הוא אחד מאייקוני הרוק הגדולים בכל הזמנים. פלא, אם כן, שבמשך שנים היו שהתעקשו שהוא שר על הבמה בוודסטוק יחד עם הג'פרסון אירפליין?
ואגב וודסטוק. רבים נוטים לזכור את פסטיבל הבוץ, המוזיקה והאהבה כאירוע המכונן של הסיקסטיז, ובעיקר כתיאור ממצה של הלך הרוח של אמריקה, 1969. אלו הפחות נאיביים יבחרו לראות בו את הרגע שבו אנשי כסף גדול בחליפות הבינו את הפוטנציאל הכלכלי הטמון ברוקנ'רול. הציניקנים, ואולי דווקא המפוכחים, יבחרו לראות בוודסטוק אירוע שעמד בצל אותן רציחות של משפחת מנסון. 1969 הייתה שנה הפכפכה בתרבות האמריקנית.
וודסטוק ומנסון מונחים בה זה לצד זה, יין ויאנג ממש, כיאה למספר 69 הדואלי. מבחינת תאריכים, הפסטיבל התקיים ב-15 באוגוסט, על רקע הרציחות שהתרחשו ב-8 באוגוסט. פחות משבוע הפריד בין שני האירועים המנוגדים כל כך. אחרי הרצח פשטו שוטרים על קומונות היפיות, בעוד תושבים פחדו לאסוף אליהם טרמפיסטים. היטיב לומר זאת הסופר, המשורר ומי שסיקר ותיעד את משפטה של משפחת מנסון, פול קרסנר, כשאמר "המפלגה הימנית בארצות הברית לא הייתה יכולה לקנות במיליוני דולרים מוות מוצלח יותר לתרחיש שנות ה-60".
ההיסטוריה והאופן שבו היא נזכרת ונתפסת שייכת לרוב למנצחים. וזה מסביר מדוע לצד ערגה וחלומות רטובים על אהבה חופשית על רקע שירים של הביטלס, מוזיקאים רבים בוחרים להנציח דווקא את פועלו של מנסון. רבים מהם היו ילדים כשמעשיו קרעו בגסות ובפרעות חייתית את אוטופיית הסיקסטיז. חלקם מודים כי מדובר באחד הזיכרונות הראשונים שלהם. זיכרון שעיצב אותם - אישית ואמנותית. מצחיק לחשוב שדווקא המפלגה הימנית השמרנית, זו שבאופן מסורתי מגלמת במהותה כל דבר שמנוגד לרוקנ'רול ומי שמוזיקאים מעטים מאוד מזוהים עמה, הייתה המרוויחה הגדולה ביותר בסופו של דבר מפועלו של מנסון – רוקסטאר שלא רק דיבר או שר על מהפכה, גם יזם (או הרג) אחת.
