"אמהות": קפיצת ראש לנושא מורכב וטעון
הסדרה החדשה של ערוץ 10 מישירה מבט אמיץ לקשיים הנלווים לאמהות, אבל נופלת למלכודות המיושנות של דוקו - שיפוטיות סמויה, וניסיון לחתור לסוף טוב
הפרק הראשון (מבין שלושה) עסק באמהות שהתגרשו ובחרו להשאיר את הילדים עם האבות שלהם, ובעקבות זה הקשר עם הילדים התנתק (או כמו שההודעה לעיתונות מגדירה את זה - אמהות שנטשו את הילדים שלהן). הרבה הנחות מובלעות בנקודת המוצא של הסדרה, אחת מהן היא שאם משפחה מתפרקת, המצב האידיאלי הוא שהילדים ישארו אצל האם. כל סיטואציה אחרת היא אנדרטה לכשלונה כהורה.
שתי האמהות שמשתתפות בפרק הראשון שונות בתכלית. האחת התחתנה עוד לפני גיל 20 והפכה לאמא לשלושה ילדים בגיל 25, השנייה התחתנה בעולם חרדי ובשלב מסוים החליטה לעזוב את הדת. שתיהן רהוטות, מודעות לעצמן, כנות ואמיצות. מצד אחד הן מקבלות את כל הבמה כדי להסביר את המלכוד האישי שנקלעו אליו - אלה לא אמהות קרייריסטיות, טפו, שהלכו להגשים את עצמן על חשבון הילדים שלהן, אלא אמהות שמצאו את עצמן בסיטואציה בלתי אפשרית שלא היה להן ממנה מוצא אחר - ומצד שני רוב הדיבור שלהן מוקדש להתנצלות אינסופית על העובדה שחייהן התגלגלו לאן שהתגלגלו, מול השיפוטיות המינורית שבאה לידי ביטוי בשאלות שהפנתה נבו אל האמהות, שהתבססו על הניסיון הבשל והבטוח שלה כאמא. לא נעשתה חקירה אמיתית של תפקידה של האמא בחיי הילדים והיא לא ממריאה מעבר לאמירה הבסיסית - לחיות בלי אמא זה לא טוב.
נכון, כשאדם הופך הורה הוא לוקח על עצמו אחריות עצומה, ומצופה ממנו שיעמוד בה. שיאסוף את הכוחות יש מאין ויתפקד. הסברה הרווחת על הורות - ועל אמהות בפרט - שהפכה גם לסוג של סטנדרט, היא שכשנולד לך ילד הוא אוטומטית מתייצב במקום הראשון. הוא הדבר הכי חשוב בעולם שלך, יותר ממך עצמך. זה תהליך טבעי שמגובה בהתנייה חברתית, ואין לו גבולות.
אני בטוחה שבעולם אידיאלי כל הורה מבין את גודל המשימה שלקח על עצמו ומוסר את נפשו כדי למלא אותה. עובדה: הראו לי הורה שמתהלך בינינו בלי רגשות אשם ואראה לכם אדם בהכחשה. אין ויכוח על זה שלילד שעשית מגיע הכל. השאלה היא אם כל ההורים מסוגלים לתת הכל (או לצורך העניין - כל האמהות) והאם באמת מישהו מאיתנו נמצא בעמדה שמאפשרת לו לשפוט אותם על זה. אין כאן באמת ויכוח על צדק וטעייה. יש אידיאל ויש מציאות.
השיח של הורים שמצהירים בגלוי שההורות היא תובענית ושוחקת הופך לאחרונה ליותר ויותר נפוץ ומקובל, והוא חלק מהאטמוספירה שמאפשרת סדרות כמו "אמהות". חיימאן והררי לקחו על עצמן נושא מורכב וטעון, שבעשור האחרון נפתח לדיון מחודש. לאט לאט אנחנו משילים את כיסויי ההתנייה שלנו ומוכנים להפנות להורות מבט קצת יותר מפוכח, קצת יותר גמיש. החשיבות של "אמהות" היא בעצם המוכנות שלה לקפוץ ראש לנושא כזה ולצלוח אותו. אלא שבאופן הצגת הנושא, "אמהות" נופלת למלכודות המיושנות והמעושות של סרטי דוקו - בשיפוטיות הסמויה, ובעיקר ברצון להשאיר חותם, ולחתור להפי אנד שמשום מה סדרות דוקו מתעקשות לפעמים לספק אותו כבונוס לצופים - תראו, אמא וילדים יושבים ביחד על המרפסת וצוחקים בתמונה פסטורלית ומרגיעה. בסוף הכל הסתדר והם חיו באושר ועושר, עד עצם כותרות הסיום.
