"משלחת חיפוש": תעלומת ההיפסטרים הגדולה
הסדרה "משלחת חיפוש" עוקבת אחר חבורת היפסטרים מפונקים ובעיקר משועממים, הנסחפים לתעלומה בלשית בעיר הגדולה. רובם מעצבנים, וכנראה לא יחלצו מכם סימפטיה, אך יש בהם משהו ממגנט לצפייה - שתגרום לכם להרגיש הרבה יותר טוב עם עצמכם
שמה המקורי של סדרת המתח הקומית "משלחת חיפוש" טומן בחובו כפל משמעות אירוני שנעדר מהתרגום העברי. "Search Party" היא אכן משלחת חיפוש, אבל פירושה של ''Party'' הוא גם ''מסיבה'', ועבור גיבוריה ההיפסטרים הצעירים זוהי גם משמעות מעורבותם בתעלומה הבלשית המניעה את הסדרה - פעילות כייפית, מסיחת-דעת, אגבית. עבור רובם, בכל מקרה, מאחר ומבחינת דורי (אליה שאוקט מ"משפחה בהפרעה", שגם נמנית על מפיקי הסדרה), מדובר בסוג של גלגל הצלה בים חוסר המשמעות של חייה.
הכל מתחיל כשהיא רואה פלייר המודיע על היעלמותה של שנטל ווית'רבוטום (קלייר מ'קנאלטי), צעירה שהכירה באופן חלקי ביותר בעת לימודיה בקולג'. עכשיו כשהיא חיה בניו יורק עם חברה הנעבך המשעמם דרו (ג'ון ריינולדס) ומנסה להבין מה לעזאזל לעשות עם עתידה, תעלומת היעלמותה של שנטל מעניקה לה משהו להיאחז בו, מטרה, תשוקה.
קשה להגיד את אותו הדבר על יתר חבריה של דורי, שנסחפים לתוך האובססיה שלה לפתרון התעלומה הנ"ל מתוך אינרציה, מזה שפשוט אין להם משהו טוב יותר לעשות באותו הרגע. מלבד הבויפרנד דרו, הם מונים את אליוט (ג'ון ארלי) - גיי, סנוב ופוץ שאין דברים כאלה, לאו דווקא בסדר הזה; ג'וליאן (ברנדון מייקל הול), האקס הישיר-מדי של דורי, ופורשיה (מרדית' האגנר) - שחקנית בלונדה אוורירית שנהנית מהעומק האינטלקטואלי של בריכת הפעוטות במימדיון, ומהאינטליגנציה הרגשית של שרפרף פלסטיק.
כבר אמרתי שמדובר בחבורה של דושבאגים מפונקים, מנותקים, רדודים ועסוקים-בעצמם עד כדי בחילה? בדיוק מסוג האנשים שיתחקו אחר עקבותיה של נעלמת וימצאו את עצמם כרוכים בהרפתקה כי זה נראה להם כמו משהו סמי-מעניין למלא באמצעותו את אחה"צ לפני המסיבה ההיא בגלריה המחתרתית בוויליאמסבורג בערב? כי ליד גיבורי "משלחת חיפוש", גיבורי "בנות" נראים כמו חברים ב"רופאים ללא גבולות". ברצינות, אין פה ולו דמות אחת שתחלץ מכם סימפטיה, שלא
לומר לא תעורר בכם דחייה עזה בואכה זעם משתולל, וזה כולל את דורי - היחידה שעוד מסוגלת למצוא בעצמה רמז, חבוי ונרפה ככל שיהיה, לרגש אנושי דמוי-אמפתיה, אם כי ברור למדי שזו כרוכה באופן בלתי ניתן להתרה ברחמים עצמיים.
ועדיין, איכשהו, חיבבתי מאוד את "משלחת חיפוש". חוץ מהעונג האנתרופולוגי שניתן להפיק מהתיאור החריף שלה את דור המילניאלים המדכא שהיא מציגה, יש משהו מהפנט בבילוי בחברת גיבוריה, משהו שגורם לך להמשיך ולרצות עוד מהשהות עם האפסים המגעילים וקהי-החושים הללו - ולו בכדי שתוכל להרגיש טוב עם עצמך, אם זוהי האלטרנטיבה. היא מצחיקה למדי פה ושם, כשהיא לא מדכאת, אם כי היא בהחלט נעשית אפלה יותר ככל שהיא מתקדמת ומפנה יותר ויותר מקום לתעלומה המניעה אותה. הטון המוזר שלה איננו לכולם, כמעט מיותר לומר את זה, אבל יש לי תחושה שכמוני, רבים מכם יתחילו ופשוט לא יוכלו לחדול. זה נורא להיות מונע על ידי שנאה למשהו - או במקרה הזה מישהו - אבל לעזאזל, כמה שזה כיף.
הסדרה זמינה לצפייה בסלקום TV
הכתבה פורסמה במגזין "פנאי פלוס"
