"יש הילה סביב רקדני בלט, אבל בתעשייה מתייחסים אליהם כמו זבל"
סרגיי פולונין, הילד הרע והמקועקע של עולם המחול, נטש את הבלט המלכותי כשהיה בן 21. רגע לפני שתלה סופית את הטייץ - הגיע קליפ ויראלי אחד ששינה את חייו. "מי שנמצא מספיק זמן בתעשייה מת מבפנים, והבנתי שבכוחי לשנות", סיפר בראיון לרגל צאת הסרט התיעודי עליו, "הרקדן", הסביר מהי חשיבות הריקוד לאנושות כולה ולא שכח גם לתת מחמאה: "תל אביב היא עיר היציאות השנייה הטובה בעולם"
לפני כחמש שנים הוכה עולם הבלט בתדהמה. סרגיי פולונין, מי שנחשב לרוקסטאר של המחול הקלאסי ולרקדן הכי צעיר שאי פעם קיבל מקום קבוע בבלט המלכותי בבריטניה, עזב אותו בגיל 21 - שבוע לפני בכורה של מופע חדש. גופי תקשורת בכל העולם דיווחו על העזיבה הפתאומית, כינו אותו "הילד הרע של עולם הבלט" ובעיקר לא הבינו למה הרקדן המוכשר, שידוע בזכות הניתורים המרשימים שלו לגובה והקעקועים הרבים שלו, יעזוב מקום כה מכובד כשהוא בשיאו.
אבל פולונין לא מתחרט וזוכר את הרגע הקריטי בחייו בבהירות. "הייתי בחדר ההלבשה ופשוט הבנתי שאני צריך ללכת. כל תא בגוף שלי אמר לי שאני לא יכול להישאר במקום הזה", הוא מספר בראיון ל-ynet, שמתקיים בתל אביב. לשם הגיע לרגל הקרנת הסרט התיעודי על חייו, "הרקדן", בפסטיבל דוקאביב – ובבתי הקולנוע ברחבי הארץ החל מסוף השבוע הקרוב.
הסרט, שעליו עמל הדוקומנטריסט זוכה פרס האוסקר סטיבן קנטור במשך חמש שנים, מגולל את סיפור חייו של פולונין ומכיל צילומים ביתיים מימיו כילד בעיר הדרום אוקראינית חרסון, דרך עלייתו לטופ של עולם הבלט ופרישתו הפתאומית ועד תקופת השפל שבאה אחריה.
גם אם אתם לא נמנים עם חובבי הבלט הקלאסי, אולי נתקלתם בו בקליפ שצילם עם אמן הווידאו דיוויד לה שאפל. "Take Me to Church" זכה ליותר מ-19 מיליון צפיות, אבל מסתבר שבכלל לא היה אמור להגיע ליוטיוב. "הקליפ צולם כחלק מהסרט, וכשדיוויד העלה אותו כולם מאוד כעסו. אבל ההצלחה שלו הייתה פנומנלית ובזכותו הצלחנו לגייס עוד כספים לסרט. האמת שבפעם הראשונה שראיתי אותו חשבתי שהוא ככה-ככה, שהייתי יכול לקפוץ יותר גבוה או ליישר את הרגליים יותר, אבל בזכותו הבנתי שאני שייך לעולם המחול".
את ילדותו העביר בחוג התעמלות קרקע, עד שאמו התחילה לחשוב על העתיד והבינה שמקומו דווקא בעולם הבלט. לצורך כך כל המשפחה התגייסה והתפרקה - האב נסע לפורטוגל לעבוד בבנייה כדי להרוויח כסף, הסבתא נסעה ליוון להיות מטפלת, והאם עברה עם סרגי לקייב, שם האמינה שיזכה ליותר הזדמנויות. בגיל 13 כבר התקבל לאקדמיה המלכותית לבלט ונסע לבדו ללונדון לגור בתנאי פנימייה. גם אם נראה כי אמו דחפה את בנה לקריירה התובענית, פולונין מסרב לצבוע את החיים בשחור-לבן. "היא עשתה את הדבר הנכון בזמנו. הייתה תקופה שבה האשמתי את כולם בכל מיני דברים רעים שקרו לי, אבל מגיע שלב בחיים שאתה צריך לקחת אחריות על הבחירות שלך, עכשיו אני רואה את הדברים באופן הרבה יותר מפוכח".
בסרט רואים שסירבת להזמין את אמא שלך להופעות, ובעצם הפעם הראשונה שהיא ראתה אותך על הבמה כשכבר הצלחת בעולם כולו, בעיני היה בזה משהו אכזרי.
"כשגרנו בקייב, חייתי עם אמא שלי באותו החדר, אז כשעזבתי לאנגליה היה לי מאוד חשוב למצוא את המקום שלי לבד, בלעדיה. זה מאוד קשה לרקוד מול ההורים שלך, בערך הדבר הכי גרוע שיש, כי אז אתה חושב רק עליהם ואתה לא משוחרר".
שיתפת אותה בהחלטה לעזוב את הבלט המלכותי?
"אני לא חושב שסיפרתי לה בכלל, לדעתי היא גילתה דרך התקשורת. אפילו סבתא שלי ביוון קראה על זה. גם אבא שלי, אגב, הוא התקשר ואמר לי 'לא ידעתי שיש לך קעקועים. חבל שלא אמרת לי לפני שעשית, הייתי אומר לך לא לעשות כי אין לנו אף אחד במשפחה עם קעקועים'".
איך הם הגיבו, אחרי שהשקיעו את כל החיים בקריירה שלך?
"הם היו בסדר. לא חשבתי עליהם כשקיבלתי את ההחלטה הזאת. לפעמים אתה צריך לעצור את הכל ולעשות את מה שנכון עבורך. הרי עבורם זה מאוד נוח לדעת שאתה רוקד במקום טוב, יש הילה סביב רקדני בלט, אבל הם לא יודעים מה קורה בפנים, הם לא מבינים שמתייחסים לרקדנים בתעשייה הזאת כמו לזבל".
בזמנו, אפפו שמועות רבות את עזיבתו של פולונין את הבלט. נטען שעזב לבלט מתחרה במוסקבה, שהסתכסך עם המנהלים האמנותיים של הבלט המלכותי ושהידרדר לסמים, אבל האמת פשוטה יותר - או מורכבת יותר, תלוי איך אתם מסתכלים על דברים. פולונין עזב כי הוא הרגיש שהוא לא יכול יותר, שהתעשייה הזאת לא טובה עבור רקדנים. "אם אתה נמצא מספיק זמן בתעשייה הזאת, אתה מתחיל למות מבפנים. זה לא מקום שמח - אין מספיק תמיכה, יש המון תחרות על תפקידים וכל רקדן לעצמו, אין חופש אמנותי ואין כסף".
מתי התחלת להרגיש את זה?
"בערך בגיל 18, אבל לא ידעתי לנסח את זה. הסתכלתי על רקדני עבר שהיו כוכבים ועכשיו הם כלום. הזמינו אותי לרקוד בכל מיני להקות אחרות אבל אף פעם לא נתנו לי ללכת. אחרי שעוצרים אותך ככה כמה פעמים אתה מתחיל לשאול שאלות, 'רגע, למה אני פה בעצם? האם טוב לי? איך ייתכן שלכל הכוראוגרפים יש ספונסרים אבל לרקדנים אסור כי הם מייצגים את הלהקה'?"
אתה מדבר על תחרותיות, אבל היית הרקדן הכי צעיר שהתקבל לבלט המלכותי - לא הרגשת כוכב במידה מסוימת?
"זה לא ממש כמו שמציירים את זה. הרי למדתי באקדמיה שלהם, ואז יום אחד אמרו לי שאני אהיה רקדן קבוע. שום דבר לא באמת השתנה עבורי, החזרות היו אותן חזרות. אבל אני זוכר שכשהגעתי, לא ממש התחברתי לאנשים בלהקה, הם היו מאוד תחרותיים ודחקו אותי. הרגשתי שיש שם הרבה זיוף, אמנות צריכה להיות משהו טוב, היא צריכה להיות קשורה ליצירה, ואין שום קשר בינה לבין תחרותיות. גם ככה יש המון דברים רעים בעולם, אז לפחות שפה יהיה טוב".
וכשפולונין מדבר על לשנות את התעשייה, הוא לא סתם זורק ססמאות לאוויר. הוא הקים את 'פרויקט פולונין', שמטרתו לאחד אמנים מכל התחומים במופעים משותפים בפלטפורמות שונות, ויש לו ראייה מאוד מדויקת לגבי איך עולם הריקוד אמור להיראות. "הריקוד חייב להיות נוכח בכל התחומים ולא רק על הבמה - אני מתכוון בטלוויזיה, בקולנוע, ביוטיוב, בדיוק כמו הקליפ שעשינו עם דיוויד שזכה להמון תהודה. רק בזכות דברים כאלה ילדים ירצו ללכת לרקוד. אני גם רוצה שיהיו סוכנויות לרקדנים, כי זו התעשייה היחידה שאין בה סוכנים, וזה מגוחך, כי היא מגלגלת כל כך הרבה כסף. הרקדנים יהיו חייבים להרוויח יותר כסף, זה לא ייתכן שבהשוואה למלחינים, לזמרי האופרה ואפילו למלבישים - הם מקבלים פחות. אף רקדן לא יכול להחזיק בית משלו, מתייחסים אלינו כמו לזבל".
מה זאת אומרת?
"רציתי לנסוע לאמריקה וקיבלתי הרבה הצעות, אבל לא ידעתי מה לעשות איתן. בחיים לא עניתי למיילים, לא ידעתי איך מתנהלים. לקח לי זמן להתאפס וכשזה כבר קרה, זה היה מאוחר מדי - התקשורת התחילה להתייחס אליי בצורה שלילית, וכל הדלתות נחסמו בפניי. אפילו היה רגע שרציתי לחזור לבלט המלכותי, אבל הם אמרו שאני עושה צרות - אני, שבמשך חמש שנים לא פספסתי הופעה אחת".
אבל כן היו לך סיפורים על סמים.
"כולם לוקחים סמים, פשוט אף אחד לא מדבר על זה".
אבל לא לפני הופעות מחול מול אלפי אנשים.
"נכון, אבל אחרי שעשיתי קוק פעם אחת לפני הופעה הבנתי שאני רוקד הרבה יותר טוב תחת השפעה, או לפחות זה מה שחשבתי אז. זה לוקח לך את הפחד וזה חשוב לרקדנים. אבל הפסקתי עם זה, זה היה בתקופה מאוד משעממת עבורי שבה הייתי מתוסכל כי עשיתי כל הזמן את אותם הריקודים. אני חושב שהרבה אנשים צעירים עוברים שלבים שבהם הם מתנסים בדברים ואחרי גיל מסוים הם מתחילים להבין את ההשלכות לכך, זה חלק מהחיים".
"בבלט המלכותי לא, וזה גם באמת לא כל כך פופולרי בעולם הבלט. כשעשיתי בגיל 18 המנהלים כינסו את כל הרקדנים ואמרו לכולם שאסור. כמו שרואים, לי זה לא באמת שינה".
לעולם המחול הקלאסי במתכונתו הנוכחית הוא לא רוצה לחזור. "זה כבר לא מעניין אותי לעשות 11 שעות חזרות כל יום, זה משעמם. אם היה לי ילד, לא הייתי שולח אותו לשם". בימים אלה אין לו בית קבוע - הוא בדיוק נפרד מחברתו, הבלרינה נטליה אוספיבה, אחרי מערכת יחסים שמיתגה אותם כפאוור קאפל של עולם המחול הקלאסי. עכשיו הוא מתכנן לנסוע לטייל בעולם. הוא יתחיל באמריקה, לבדוק מה מחכה לו שם.
אתה מדבר הרבה על ילדים רקדנים, למה בעצם כל כך חשוב לך שאנשים ירקדו?
"כל הילדים רוקדים בהתחלה, אבל אז הם מפסיקים. בעיניי, ריקוד זה חלק מהטבע האנושי והרבה אנשים לא מבינים זאת. יש לי פרויקט שבו אני מנסה להראות כל מיני אנשים מפורסמים שרקדו ולא בהכרח ידעו זאת עליהם, למשל, מוחמד עלי רקד בלט קלאסי, וגם ז'אן קלוד ואן דאם. ברוס לי היה אלוף בצ'ה צ'ה צ'ה לפני שהוא הפך לאלוף באמנויות לחימה. היום יש קבוצות כדורגל שמעבירות שיעורי בלט, התנועה הזאת היא חלק מהותי מאיתנו".
איך העולם ייראה אם כולם ירקדו?
"כשאנשים צופים בריקוד, משהו מאוד ייחודי קורה להם. זו שפה שכולם מבינים והיא פותחת לך את הנשמה. הייתי שמח שבישיבות האו"ם, לפני הכרעות בהחלטות חשובות, היו צופים במחול - זה פותח את הלב".
אתה רוקד גם בזמנך הפנוי?
"כן, אני אוהב מועדונים. תל אביב, אגב היא העיר השנייה הכי טוב לצאת בה בעולם כולו, אחרי בלגרד בסרביה".
