ביקורת סרט - "הנוסע השמיני: קובננט": מיתולוגיה קולנועית חדשה
עם סצנות מעוררות השתאות, עיסוק בשאלות קיומיות וגישה מרעננת לסיפור פרנקנשטיין, "הנוסע השמיני: קובננט" היא יצירה פילוסופית שמתכתבת עם הסרטים הכי טובים בז'אנר המדע הבדיוני. בעשור השמיני לחייו רידלי סקוט מוכיח שהוא כאן כדי להישאר
חמש שנים אחרי "פרומתיאוס" שחנך את סדרת הפריקוולים של "הנוסע השמיני", שב רידלי סקוט אל מפלצת החלל המפורסמת במה שאמור להיות הראשון מבין שלושה סרטי המשך. הפרק האחרון אמור להסתיים היכן ש"הנוסע השמיני" התחיל, לפני ארבעה עשורים כמעט.
כזכור, ב"פרומתיאוס" יצאה ספינת חלל בשם זה, מאוכלסת בין היתר בארכיאולוגים, למסע בין כוכבי בעקבות מחוללי האנושות – חוצנים הקרויים "המהנדסים". בסרט ההוא הדהדו תמות מיתולוגיות ופילוסופיות כמו גם תהיות קיומיות הקשורות במהותו של מסע מכונן אחר מקורות ומשמעות הקיום האנושי. גם אם אלה טופלו בסרט ברמה פשטנית למדי, ניכר היה שעיסוקו באלוהות ובריאה מתייחס בצורה אינטגרלית לנושאים שפותחו בארבעת פרקי "הנוסע השמיני" (הפרק החמישי, אותו אמור היה לביים ניל בלומקמפ, כבר לא יתממש, לפחות על פי הצהרותיו של רידלי סקוט עצמו).
עלילת הפרק השני בסדרה הטרומית, "הנוסע השמיני: קובננט" ("Alien: Covenant"), מתרחשת 10 שנים מאוחר יותר. על סיפונה של ספינת החלל שבכותרת מצויים, מלבד אנשי הצוות וההומנואיד שמפקח עליהם, וולטר (מייקל פסבנדר, שהעובדה כי הוא השחקן היחיד שנותר מהסרט הקודם ממצבת אותו כגיבור האמיתי של הסדרה המתהווה), גם 2000 נוסעים וכן תאי עוברים. כולם עושים את דרכם אל כוכב מרוחק שבו מתקיימים תנאים להמשך קיומה של האנושות.
תאונה קטלנית מקפחת את חייו של קברניט הספינה (ג'יימס פרנקו בהופעת אורח כה קצרה עד שהוא נעלם עוד לפני שהוא מופיע), ואת מקומו תופס סגנו (בילי קרודאפ) שהיותו אדם מאמין אמורה לספק לסרט קונפליקט בין דת ומדע שבפועל לא מתממש בו. תשדורת מסתורית מביאה אותם לסטות מדרכם, אל עבר כוכב סמוך שדבר קיומו לא היה ידוע להם, ושגם הוא מתאים להתיישבות בני אדם.
עוד ביקורות ממדור הקולנוע של ynet :
מהר מאוד מתברר שמדובר באותו כוכב שבו התקיימה תרבותם המפוארת של "המהנדסים", יוצרי האדם, ולצד המפלצות הרצחניות השורצות בו – ובוקעות מגופם של קורבנותיהם – הם מגלים את ההומנואיד דיוויד (שוב פסבנדר), השורד היחיד מ"פרומתיאוס". באמצעותו מתוודעים אנשי הצוות שנותרו בחיים, הכוללים את אלמנתו הטריה של הקברניט (קתרין ווטרסטון), אל סודותיו הכמוסים של הכוכב שהפך לאתר מרהיב של מוות וחורבות. שרשרת של מערות, כוכים ומחילות, שכמו נלקחו מהעיבוד הקולנועי ל"שם הוורד" של אומברטו אקו, ודימויים סיוטיים המזכירים את ציוריו של הירונימוס בוש מעניקים לסרט הזה את עוצמתו החזותית המרשימה.
העובדה שמרבית אנשי צוות ה"קובננט" הם זוגות נשואים (כולל זוג גאה אחד בגילומם של דמיאן בישיר ונתניאל דין) אינה זוכה בסרט לפיתוח ראוי, בעיקר משום שמידת העניין בהם ובגורלם היא שולית, אם לנקוט לשון המעטה. אדרבא, חלקו האחרון של הסרט נדמה כסלאשר, שבו אנו נצמדים לנקודת מבטו של הרוצח הסדרתי העוקב אחר שעת כושר לתקוף את קורבנותיו. גיבורו האמיתי של "הנוסע השמיני: קובננט" הוא, אחרי הכל, הדמוי-אדם, ויש בכך כדי להעניק לסדרה המקדימה (אם אמנם כך יישארו הדברים בהמשך) ייחוד משלה שמשמעויותיו יתבררו, אולי, בפרקים הבאים.
"קובננט" מבליט את שונותו ביחס לסדרה-האם – בחירת מילים בלתי אקראית נוכח עיסוקם של סרטי "הנוסע השמיני" בסוגיות של אימהוּת ולידה. בפרק הנוכחי מתחוור שדווקא נושא האבהוּת עומד על הפרק, וממנו נגזר גם עניינו של הסרט ביצירה. מבלי לחשוף יותר מדי מפרטי העלילה, ננסח זאת כך: "קובננט" מביא את סיפור "פרנקנשטיין" בהיפוך. הפעם זהו הברוּא שמבקש לרשת את מקום "אביו" ולהיות יוצר-חיים.
הנקודה הזו מובהרת כבר בפרולוג היפהפה של הסרט שמתרחש כמה עשורים לפני עלילת "פרומתיאוס". הוא נפתח בצילום של עין ענקית ואז עובר אל סט מסנוור בלובנו, ובו מנהל דיוויד עם "אביו" (גאי פירס) שיחה פילוסופית על מקור האדם שכמו מתמצתת את נושאי עיסוקם של שני פרקיה הראשונים של הסדרה החדשה. "איך אתה חש?" שואל "האב" את "בנו", וזה משיב לו: "חי". קשה שלא לזהות כאן את ההתכתבות, התמטית והאסתטית, עם "2001: אודיסיאה בחלל" של סטנלי קובריק, והרהוריו בדבר תשוקתו של האדם להפוך לאל. מה שברור הוא, שהסדרה הנוכחית מפגינה יומרות פילוסופיות ניכרות משל זו שהיא משמשת לה הקדמה.
ואם בסדרת סרטי "הנוסע השמיני" המקורית, שתציין עוד מעט ארבעה עשורים להיווסדה, הגיבורה האולטימטיבית הייתה ריפלי – אחת הגיבורות הנשיות המכוננות והמיתולוגיות בתרבות הפופולארית של שלהי המאה ה-20 – עתה זהו גבר, דמוי-אדם, שבדמותו מתגלמים מתחים מעמדיים ומגדריים שנוסחו בקפידה רבה כבר ברומן הקלאסי של מרי שלי שהוזכר כאן.
"הנוסע השמיני: קובננט" מבוים בצורה מעוררת התפעלות שמעידה על שובו לעניינים של סקוט אחרי עשורים של דשדוש אמנותי. אגב כך, יש משהו מרגש בחזרתו של סקוט בעשור השמיני לחייו אל הז'אנר שבמסגרתו ביים הוא עצמו שתי יצירות מכוננות. ואמנם, הצפייה ב"קובננט" מעלה את התהייה אם לא מדובר בעצם במפגש של "הנוסע השמיני" עם "בלייד ראנר" ועיסוקו בשאיפה לאלמותיות.
וכך, בחירתו של סקוט לכלול בכותרת הפרק הנוכחי את המילה המפורשת "Alien" מעידה על שאיפתו לברוא מיתולוגיה קולנועית חדשה על בסיס זו המוכרת, ובה בעת לשוב בזקנתו הלא מביישת (זיכרו את "להציל את מארק וואטני" המענג) אל הטריטוריה המפוארת של עברו.
