מחשב מסלול מחדש: הארי סטיילס מוואן דיירקשן רוצה להיות רוקסטאר
הוא מכסח גיטרות אך גם עוצר כדי לרגש, רואה בדיוויד בואי ופינק פלויד מקורות השראה ועדיין סוחב מניירות קוליות מתקופת להקת הבנים שעשתה לו את הקריירה. הארי סטיילס, הפריטי בוי מוואן דיירקשן בשבילכם, מאס בצרחות של ילדות. עכשיו הוא רוצה להיות רוקסטאר. שמענו את אלבום הבכורה שלו, וגם את הפוטנציאל
"פשוט חדלי מלבכות, זהו סימן הזמן", שר הארי סטיילס ב"Sign Of The Times", שירו הראשון מאלבום הבכורה שיצא החודש, שנשמע כמו ניסיון לנחם את מעריצות וואן דיירקשן הכואבות עוד מהפירוק. בגיל 23 בסך הכול, סטיילס כבר נחשב סופרסטאר עם קריירה מפוארת מאחוריו. את פרק ב' שלה, הרחק מלהקת האם, הוא פתח בשיר ששמו הוא מחווה לאלבום של פרינס זצ"ל, מחווה מודעת - יש לקוות.
מוזיקלית מדובר דווקא בקריצה לדיוויד בואי, אמן שאם להאמין לראיונות האחרונים של המוזיקאי הצעיר, היווה השפעה ישירה עליו כל חייו. ולא רק הוא: גם הביטלס, הסטונס ופינק פלויד נמנים עם אבות המזון המוזיקליים שלו, ענקים שעל כתפיהם עומד סטיילס במטרה הבאה - למתג את עצמו ככוכב הרוק הבא, הילד שישיב עטרה ליושנה ויחזיר את צליל הגיטרות למיינסטרים.
זה תמיד מעורר חשד כשזמר פופ מובהק עם אפיל טינאייג'רי ונטייה קשה לקיטש פונה לדרך חדשה, בוגרת ורצינית יותר. תראו את ג'ורג' מייקל של אחרי וואם!, נינט של אחרי ניצנים ורובי וויליאמס פוסט טייק דאת. עם האחרון חולק סטיילס לא מעט קווי דמיון נרטיביים. ביניהם, כמובן, בלדת הפריצה הנוגה הזו, שמלווה בקליפ שדות ומרחבים שיותר ממזכיר את "Angels", השיר שאמנם לא פתח לוויליאמס את קריירת הסולו (את זה עשה הקאבר המודע לעצמו ההוא ל"Freedom", עם קליפ שכולו פיזוז סביב שלולית) - אבל בהחלט עשה לו אותה.
עוד ביקורות אלבומים:
גורילאז החדש עמוס בכל טוב, מינוס הנשמה
אייל גולן החדש: מרוב שירים לא שומעים את המסר
האלבום החדש של בוב דילן מיותר ומשעמם
אבל זוהי בלדה אחת בין ים שירים רוקיסטים במידות משתנות, באלבום שכולו הצהרה ברורה: הארי טיילס הוא כבר לא רק הפריטי בוי של להקת הבנים החמה ביותר עולם בשנים האחרונות. לא, הארי הוא גם סינגר-סונגרייטר, שנסע לג'מייקה כדי לספוג השראה ולהתרחק מהשפעה. את האלבום הזה, הוא אומר, רצה לעשות כשכולו בוואקום, ללא הפרעות.
זה גם הצליח לו, במידת מה, שכן מדובר באסופת שירים ראויה - גם אם לא לגמרי מרתקת. לפחות צלילית וסגנונית ניכר כי סטיילס בחר להתרחק מהשפעות הפופ בן ימינו וחזר לימים מכסחים יותר, של רוק שנות-שבעימי בריטי ולעתים גם אמריקני. מה אפשר לשמוע באלבום הזה, רווי ההשפעות אך נטול הקסם או המקוריות? קצת ג'ון לנון של "The Ballad of John and Yoko" בקטע "Carolina", בתוספת פסיכדליית אינדי עכשווית. "Only Angels" הוא שיר גיטרות שחושף השראה מהרכבים כמו AC/DC, אירוסמית' או שוב דיוויד בואי, של תקופת "האנקי דורי". "Sweet Creature" הוא שיר שקט וחביב, שבו עדיין מתגלה סטיילס ששר יותר כמו חבר בוי-בנד מאשר זמר רציני, וכנ"ל "Two Ghosts" הקטן והנוגע, שסביר כי ירגש את לבבות המעריצות שהמשיכו איתו הלאה מפאזת כוכב הפופ.
ב"Woman" אפשר גם לשמוע גיטרות מייללות ופסנתרים אה-לה אלטון ג'ון וסטיבי וונדר, בעוד "Kiwi" הוא קטע גלאם רוק בריטי מובהק, מהסוג שלהקות כמו סטריאופוניקס או קולד וור קידס עושות מצוין כבר לא מעט שנים. אולי הרגע המוצלח ביותר באלבום מגיע ממש בסופו, בדמות "From The Dining Table" - שיר יפה שבו חושף סטיילס געגוע קטן ובוגר למישהי שאינה עוד, בשילוב הרוק סטאר לייף סטייל.
יצור מתוק, עדיין. "Sweet Creature"
"From the Dining Table". רוקסטאר לייף עם האחת שברחה
ומה אתם יודעים, זהו בדיוק השיר שבו הוא מרגיש נוח מספיק לדבר על אוננות, קוקאין והשתכרות עד הצהריים, כמו גם לספק שורות כמו "התעוררתי ליד בחורה שנראית כמוך, כמעט אמרתי את שמך" או "דממה נוחה היא כל כך אוברייטד". זהו אחד הרגעים הבודדים באלבום שאליו יכולים להתחבר גם אלה שרואים את גיל עשרים במראה האחורית. זוהי הוכחה לכך שכשהוא לא מנסה לחקות אגדות ואייקוני רוק - הארי סטיילס יודע לכתוב שיר שנשמע כן, אמיתי, מאופק ועדיין מרגש.
בואו נשים בצד כרגע את העובדה שעם צאתו קפץ האלבום והתמקם בנוחות במקומות הראשונים במצעדי המכירות האמריקניים ובכל רחבי העולם, ובוא לא נתרגש מההופעות שמכרו את עצמן. זה טבעי עבור אמן במעמדו של סטיילס, שבנה לעצמו שם מבוסס כחלק ממותג על ועוד הצליח להיות הבולט שבחבריו. חובת ההוכחה של הבחור הדי מוכשר הזה בהחלט עדיין עליו, אבל אם אותה רצועה שחותמת את האלבום היא אינדיקציה - ייתכן מאוד שהתקליט הבא כבר יהיה מקורי, מיוחד ומעניין יותר.
"Kiwi". חזק בגלאם רוק
השפעות ומחוות זה יפה, והן אכן צעד בכיוון הנכון. ואם כבר, יש לקוות כי אלו יפנו את מעריצי וואן דיירקשן לכיוונים מוזיקליים נוספים ויעודדו אותם ואותן לחקור את אלו שפילסו את הדרך לאלבום הזה. אבל לא בטוח שהארי סטיילס יהיה האיש שיציל את ז'אנר הרוק הגווע.
לא, בשביל להפיח רוח חיים בגוויית הז'אנר יש להביא בשורה חדשה ומקורית יותר, כמו שעשו הסטרוקס או הווייט סטרייפס בתחילת המילניום. או כפי שהוא עצמו שר ב"אבר סינס ניו יורק": "Tell me something I don't already know/ You don't know nothing, just pretend you do, I need something, tell me something new".
