"כצל נטוי": רומן של חקיין מוכשר

פה ושם, במרוצת השנים, יצא לי להציץ בספרים של אנטוניו מוניוס מולינה; להציץ ולסגור אותם אחרי כמה עשרות עמודים. הרושם שקיבלתי היה שמולינה הוא סופר "ספרותי" - אחת ממילות הגנאי החריפות ביותר בלקסיקון שלי. למה אני מתכוון בסופר "ספרותי"? מי שמכביר מילים "יפות", מי שעושה שימוש בתחביר מפותל שאמור להעיד על מעודנות ותחכום, מי שעוסק בתמות ספרותיות "מכובדות" (מהותו החמקמקה של הזיכרון, אי־מהימנותה של השפה - דברים כאלה).

"כצל נטוי". מדלג בין שני סיפורים

הסופר "הספרותי" קרא בדרך כלל הרבה ספרים, אבל לא חי מספיק חיים; כלומר, לא חי אותם כסופר אמיתי, באינטנסיביות ובו־בזמן ביכולת התבוננות חודרת וצוננת. המילים היפות, אצל הסופר "הספרותי", באות לא פעם על חשבון החיים. הקלישאות הספרותיות על חשבון הרעיונות המקוריים. לעיתים קרובות הסופר "הספרותי" הוא סופר מצליח ונחשב. הוא מהתל בקוראים הלא־מספיק ערניים בהציגו ספרים שמעמידים פני "איכותיים". 

'כצל נטוי', שיוצא עכשיו בתרגום לעברית (הוצאת מודן), הוא למעשה הספר הראשון של מולינה שנדרשתי לקרוא עד סופו. זה לא גרם לי לשנות את דעתי מהקצה אל הקצה, אבל הרושם שלי ביחס אליו מעט יותר מורכב. נכון, זה בהחלט רומן "ספרותי", במובן הרע של המילה. קודם כל, במבנה הבסיסי שלו. מולינה מדלג לסירוגין - פרק אחרי פרק - בין שני סיפורים. הראשון הוא סיפור אישי של הכותב עצמו מסוף שנות ה־80, כשהוא סופר מתחיל כבן 30, נשוי ואב לשני בנים, ושוקד על רומן שני שעלילתו מתרחשת בליסבון. בגוף ראשון מתאר מולינה את תסכוליו ואת תשוקתו להיחלץ מהחיים הזעיר־בורגניים שנקלע אליהם. לבסוף הוא פוגש עיתונאית מושכת, נישואיו מתפרקים, והיא הופכת לבת זוגו עד עצם ימי כתיבת הרומן הנוכחי (שהתפרסם במקור ב־2014). הסיפור השני הוא סיפורו (האמיתי) של רוצחו של מרטין לותר קינג, שהסתתר בליסבון לזמן קצר במנוסתו מרודפיו.

מרטין לותר קינג. הרוצח הסתתר בליסבון(צילום: איי פי)

רק חוסר טעם "ספרותי" יעז להרכיב יחד את שני הסיפורים האלה בספר אחד. רם אורן לא היה שוגה בשגיאה כזו. זו שגיאה שנובעת מ"תחכום", מיומרנות שמותחת אנלוגיות בין שני סיפורים שונים כל כך זה מזה (מלבד ליסבון, שמככבת בשני הסיפורים, משותף לשניהם העיסוק של גיבוריהם בכתיבה - גם רוצחו של קינג, טוען הספר בין השורות, היה מעין סופר, שניסה למסור גרסאות שונות של סיפורו). אבל זה רומן "ספרותי" גם בכך שהוא "מהורהר" ו"רגיש", שר שיר הלל לאהבה (אהובתו של מולינה מכונה ברומן "אַתְּ"), "אנין" ביחס למוזיקה וליופייה. יש כאן, למשל, הרבה התפייטויות מנג'סות על ג'ז. גם תיאורם של הרוצח ותעיותיו, המובא בגוף שלישי, הוא בעיקרו "ספרותי", כלומר מדיף ריח חיקוי של יצירות אחרות. קצת 'בדם קר' של טרומן קאפוטה, קצת 'שירת התליין' של נורמן מיילר, ואולי קצת '2666' של רוברטו בולניו - יצירות שתיארו רוצחים פסיכופתים בענייניות לא שיפוטית. גם עצם הבחירה ברצח מרטין לותר קינג מדיפה כולה איזו "ספרותיות", במובן של תקינות פוליטית נאורה, ולמעשה מובנת מאליה ומתחנפת.

ובכל זאת, זה בהחלט לא כל הסיפור של 'כצל נטוי'. בחשבון אחרון, אפילו לא רובו. ראשית, הקריאה כאן קולחת בצורה מעוררת התפעלות. יש מוזיקליות מובהקת בטקסט. ברמת המשפט, וגם בהתנועעות בין הפרקים הנחלקים בין הסיפורים, תנועה לסירוגין שגם נשברת בחוכמה בכמה מקומות. אופיו הקולח של הרומן נובע גם מהתמקדות בתנועה במרחב - בעיקר במנוסתו של הרוצח, אך גם בתיאורי נסיעות ותעיות של הגיבור השני, מולינה הצעיר. הקורא כמו נוסע במהירות בטקסט כמו גיבורי הרומן, שנעים בו בקצב ממקום למקום.

למעט השתפכויות האהבה הרגשניות לאהובתו החדשה, החלק שמספר על מולינה עצמו הוא כן ומרגש. הוא מתאר בצורה מאופקת אך לא מתחמקת את מבוכותיו של גבר צעיר, והוא מציג את הדרך שבה נחלץ הגיבור ממצוקתו ללא הצטנעות מזויפת אך גם ללא שחצנות. גם אם חלקו השני של הסיפור מעט קלישאתי, הוא כאמור רהוט ומושך לקריאה. וגם אם מולינה מעט חקיין בחלק הזה, הרי שהוא חקיין מוכשר. שני החלקים, גם זאת יש לומר, מכילים קטעי הרהורים ותיאורים - בראשם תיאורי העיר ליסבון - בעלי ערך ויופי. כך שגם אם לא ארוץ להשלים את כל ספריו של מולינה שהתחלתי לקרוא בהם בלי להמשיך, נהניתי מהקריאה ברומן הזה.

הכתבה התפרסמה במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות"