נביאת זעם: הסופרת שחוזה לכם עתיד שחור
סדרת הטלוויזיה הסנסציונית "סיפורה של שפחה", המבוססת על ספרה של מרגרט אטווד, מפגישה אותנו עם עולם שמפקיע מנשים בארה"ב זכויות בסיסיות. האם זה עלול לקרות בחיים האמיתיים? אם לשפוט על פי תחזיותיה של הסופרת ביצירותיה הקודמות - הסיכוי לא רע. מתרופות חשק ועד רצח בשידור חי, מה ניבאה לנו האישה שכותבת שחורות?
יש סיבה טובה מדוע "סיפורה של שפחה", דרמת תרחיש הבלהות של רשת "הולו" (המשודרת אצלנו ב-HOT) בכיכובה של אליזבת מוס ("מד מן") עושה כל כך הרבה רעש. מצד אחד, העלילה מתארת מציאות מעוותת, שרק המחשבה עליה וצפייה בייצוגה הטלוויזיוני מעורר בנו תחושה קשה של חוסר נוחות. יש מי שהקביל את החוויה לצפייה בסרטי אימה, לא פחות, וחלק מהסצנות הופכות את הבטן ואינן קלות לעיכול.
מצד שני - וזה האלמנט שהופך אותה למרתקת ומושכת עד כדי כך שלא ניתן להסיר ממנה את העיניים - היא קרובה מספיק למציאות בכדי שלא תפול לקטגוריית פנטזיה או מדע בדיוני. המציאות של "סיפורה של שפחה" איומה אך לא מופרכת. בימים שבהם איסלאם קיצוני משתולל בעולם ורוצה לכפות את אמונתו ואת אורח חייו על כל הכופרים על פני כדור הארץ, ומנגד, נציגתו הגדולה של המערב מינתה לעצמה נשיא בדמות שנויה במחלוקת ויש שיטענו קיצונית כמו דונלד טראמפ, קשה שלא לחשוב על תרחיש שכזה במציאות.
"סיפורה של שפחה" מבוסס על רומן שהוציאה הסופרת מרגרט אטווד ב-1985. זהו לא הספר היחיד שהוציאה אטווד (77), ילידת קנדה, אשר מתאר עולם דיסטופי. לאורך השנים נחשבו יצירותיה של הסופרת לעגומות, מבהילות ומעוררות אי נחת בדיוק כפי שהן מנוסחות היטב. אטווד הפליאה לתאר חברות אנושיות שבהן גבולות המצפון, החופש, החוק והמוסר מתמסמסים ונעלמים. ובשל העובדה כי לא מעט אלמנטים מספריה הפכו עם השנים למציאות מבהילה, או לכל הפחות כמו התריעו מפני תופעות דומות שהתרחשו באמת, שמה מוזכר באותה נשימה עם סופרים כמו ג'ורג' אורוול, ז'ול וורן ואייזק אסימוב - מנבאים ידועים של סגנונות חיים, מחשבות ורעיונות שהפכו למציאות.
עבור רבים נחשבת אטווד נביאת זעם ספרותית, שחזתה תפישות שהפכו למציאות לכל דבר. לפניכם מספר רעיונות שהופיעו בספריה לאורך השנים, וכמו חזו את העתיד (האפל, יש שיאמרו) שבאופק. וזו בדיוק הסיבה שבגללה אטווד מסרבת להתייחס לספריה כאל מדע בדיוני. "מדע ספקולטיבי", כינתה אותם בראיון ל"גרדיאן" ב-2003. "במדע בדיוני יש מפלצות וחלליות. מדע ספקולטיבי יכול באמת להתקיים".
יש מי שבוחר לפרש זאת כאיתות ואזהרה למה שיכול לקרות במעוזי דמוקרטיה עם עלייתם של גורמים מוסלמים קיצוניים לשלטון. אבל, כמתבקש, יש מי שמיהר להצביע על הדמיון המטריד בין המתואר בספר לבין אמריקה העתידית של דונלד טראמפ, נשיא שהוא שנוא נפשם של ארגוני נשים בארצות הברית.
לא רק שיחסו של טראמפ לנשים תועד והוקלט בעבר, אלא שהנשיא האמריקני המכהן נתמך במרוצו השנוי במחלוקת בשנה שעברה על ידי נוצרים אוונגליסטים קיצוניים מסוג פט רוברטסון (אדם שהפיל בעבר את אשמת המשבר בוול סטריט על הקהילה ההומוסקסואלית). ומשעלה לשלטון, רבים תהו כיצד הולך הנשיא הנבחר, שנתמך על ידי קבוצות שמרניות וקובעי דעת קהל משיחיים, לרצות את תומכיו.
תשובה לכך הגיעה בדמות אחת הפעולות הראשונות של טראמפ, כאשר חתם על צו נשיאותי האוסר על מימון אמריקני לארגונים בינלאומיים שתומכים בהפלות או מקדמים את ביצוען. "הנשיא, זה לא סוד, הבהיר כבר שהוא נגד הפלות. הוא רוצה לתמוך בכל האמריקנים, לרבות אלו שטרם נולדו", אמר אז דובר הבית הלבן הנכנס, שון ספייסר. "החזרת המדיניות מכבדת לא רק את הערכים האלו, אלא גם את כספם של משלמי המסים".
עוד קודם לכן, במרס 2016, אמר טראמפ בראיון לפרשן הפוליטי כריס מתיו, כי יש להטיל עונש על נשים המפילות באופן לא חוקי. "אני בעד החיים", אמר, והוסיף כי לדעתו על פעולה כזאת יש להטיל עונש. כשנשאל אם גם הגבר שאחראי להפלה צריך להיענש, השיב מי שהפך למנהיג העולם החופשי - "לא".
"The Heart Goes Last", הרומן האחרון של אטווד, יצא ב-2015, וכמיטב המסורת גם הוא מעט מטריד. במרכזו שרמיין וסטאן, זוג השרוי במצב כלכלי לא טוב, אשר חי ממשכורות נמוכות ומתגורר באוטו. השניים נתקלים במודעה שמציעה להם עבודה ומקום מגורים ראויים בתמורה להשתתפות בניסוי חברתי, ומכאן הופך הסיפור לנבואה מעוותת אודות נאמנות, יצריות, משיכה ואשמה.
מבלי לספיילר יותר מדי, בספר מתארת אטווד הליך רפואי חדשני שבו ניתן לגרום לאדם לחשוק באדם אחר ורק בו. מדובר בניתוח, שלאחריו הדמות הראשונה שתיקלע לעיניו של המנותח, השב להכרה, תעמוד במרכז מוקד משיכתו. מישהו אמר עבדות מין? נכון, האנושות טרם הצליחה לגרום לאנשים להתאהב באמת, או ליצור משיכה מלאכותית, אבל באשר ליכולת המדעית לעודד תשוקה, דווקא בתחום זה חלה התקדמות מעניינת בשנים האחרונות. אחת המשמעותיות שבהן באה בדמות ה-ADDYI, התרופה הראשונה בהיסטוריה שמסייעת בהעלאת החשק המיני אצל נשים.
תאמרו, מה ההבדל בינה לבין ויאגרה, שנמצאת בשוק כבר כמעט 20 שנה? ובכן, השפעתה של ויאגרה היא פיזית והיא משפרת את זרימת הדם לשריר מסוים בגוף הגבר. השפעתה של ה-ADDYI, לעומת זאת, היא שכלית, כלומר, נטילת התרופה מאפשרת לה להשפיע כימית על מוח האישה, וליצור בו אפקט של משיכה. וכאן מתחילה הבעיה: יש שראו בתרופה פריצת דרך מדעית פמינסטית במהותה (כשהטיעון הוא כי יש לתת את הדעת הרפואית גם על המיניות הנשית, ולא רק על זו הגברית), אבל אחרים בוחנים אותה מזוויות של שימוש לצרכים פחות חיוביים.
לצורך העניין ומבלי לנסות לייפות זאת - סם אונס מרדים ומעלף. אך ADDYI משפיעה על הנוטלת אותה בעודה בהכרה וגורמת לה להימשך למי שלא בטוח שהייתה נמשכת אליו במצב תודעתי אחר. כאמור, אטווד הוציאה את הספר ב-2015, בדיוק בשנה בה יצאה התרופה.
זו לא הייתה הנבואה היחידה של הסופרת, שתיארה בספרה מציאות שבה כיסוי תקשורתי ושידור של הוצאות להורג הופך לחוקי. אתרי אינטרנט שונים מציעים לגולשיהם את האפשרות לצפות בנידונים למוות בעוד הם נופחים נשמתם. למעשה, כל האקט הופך להצגה שלמה: בעוד שהוצאתן להורג של נשים מלווה בנרות ובתמונות של ילדיה, גברים המוצאים להורג בשידור חי מלווים את האקט בפרצופים, בבדיחות ולעתים במשחקי תופסת עם כולאיהם לצורכי שעשוע.
אמנם האנושות (עדיין) לא הגיעה למקום הזה, אבל יש מקום להקבלה בין המתואר בספר לבין הרצח בשידור חי שהתרחש בווירג'יניה ב-2015, כשהשדרנית אליסון פארק והצלם אדם וורד נורו למוות במהלך שידור חדשותי. באפריל האחרון קרה מקרה מזעזע לא פחות, כאשר אזרח ארה"ב בשם סטיב סטפנס רצח קשיש תמים באמצע הרחוב והעלה את הסרטון לפייסבוק. הסרטון היה זמין ברשת במשך שלוש שעות עד שהוסר. רק ימים ספורים לאחר מכן העלה גבר תאילנדי בעמוד הפייסבוק שלו שני סרטונים שבהם הוא נראה רוצח את בתו התינוקת, בטרם התאבד.
הנהלת פייסבוק גינתה, כמובן, את השימוש המזעזע בפיצ'ר הפופולרי והחדש יחסית, אך קשה להגיד שפעולות מסוג זה לא יחזרו על עצמן. במיוחד כשלוקחים בחשבון שבסקר שהתפרסם לפני 13 שנה, אחוז נכבד מהאמריקנים הביע תמיכה ברעיון של שידור טלוויזיוני של הוצאות להורג.
הספר "In The Year Of The Flood", שהוציאה אטווד ב-2009, התכתב ישירות עם "בז וניאלה". העולם הדיסטופי שתואר שם המשיך גם כאן, ותיאר תופעה שבה בעלי חיים ימיים קטנים נמכרים בתור צמידים ושרשראות, כתכשיט לכל דבר, כשהם נעולים בתוכם בעודם בחיים. בספר מתוארים דגי אבו נפחא החיים בתוך צמידים, כשהם שורדים באמצעות פתח למזון. לעתים יכיל התכשיט שני דגי אבו נפחא, ובספר מתארת אטווד משחק פופולרי בקרב ילדים, שמונעים מחיות התכשיט מזון, ואחר כך צופים בהן נלחמות זו בזו, כשהחזקה מביניהן אוכלת את השנייה.
מזעזע? בהחלט. מאוד. חבל, אם כן, שיש מי שראה היגיון בהוצאה לפועל של רעיון מעוות כל כך: ב-2011 ו-2013 רצו ברשת דיווחים על מחזיקי מפתחות הנמכרים בסין, שהם למעשה אקווריומים זעירים, ובהם לטאות, צבים קטנים ודגים. אלו הוחזקו בתוך שקים שקופים, שבאמצעים מלאכותיים יש בהם מספיק חמצן כדי להחזיק את החיות הכלואות בחיים. שמועות רבות טענו כי מדובר במתיחה, אך דיווחים אחרים, סרטוני וידאו ותמונות, מתעקשים כי מדובר בתופעה מחרידה קיימת. ומי אם לא אטווד ראתה אותה לנגד עיניה והעלתה אותה על הכתב.
