"המיטה עברה דירה": נועז בכאילו

"אני יהודייה במובן שזה נוזל ממני בלי שליטה", הסבירה הקומיקאית שרה סילברמן בראיון בסי־אן־אן. נראה שלאן שלא תזפזפו בעת האחרונה, תיתקלו ביהודייה האמריקנית ניצבת בחזית הדרמה הקומית, ויש לה מה להגיד על גברים, על יהדות, על כסף, ובעיקר על עצמה. אבל ברבות השנים קרה משהו לדמותה, והיא מתנערת מתדמית ה־JAP, הג'ואיש אמריקן פרינסס, המזוהה כסנובית מנותקת, נודניקית מאנפפת ומפונקת חסרת תקנה, תלויה בממונו של אביה העשיר ותרה אחר בעל עשיר לא פחות, מכורה לקניות אבל סולדת ממין. האמריקנית־היהודייה העכשווית עדיין מרוכזת בעצמה, אבל בניגוד לג'ואיש פרינסס, הרי שהאנה הורבת', גיבורת הסדרה 'בנות', סובלת ממחסור כרוני בכסף והוריה מסרבים להושיע; אילנה וקסלר מ'ברוד סיטי' מסתובבת עם כתם מחזור מופגן במכנסיה המרופטים; והאחיות אלי ושרה פפרמן מ'טרנספרנט' מפנות עורף לגברים ומגלות את מיניותן מחדש עם נשים יצריות ו־BDSM.

"בנות". אנטיתזה לג'ואיש פרינסס(צילום: Craig Blankenhorn)

מתוך האקלים הטלוויזיוני הזה צמח 'המיטה עברה דירה', קובץ הסיפורים של רבקה שיף - צעירה יהודייה־אמריקנית המתגוררת בברוקלין, בוגרת התוכנית לכתיבה באוניברסיטת קולומביה. לאמנות הסיפור הקצר האמריקני - כפי שהיא משתקפת ביצירותיהם המחוספסות של המינגוויי, פלאנרי או'קונור, ג'ון צ'יבר, ריימונד קארבר, דונלד בארתלמי וגרייס פיילי - אין עקבות רבות בקובץ הזה, שסיפוריו קצרצרים כאפיזודות טלוויזיוניות ונוטים לשימוש בפאנצ'ים, עד שכמעט אפשר לשמוע את הדהוד הצחוק של הקהל השבוי באולפן.

רוב הסיפורים מגוללים את קורותיה של אותה גיבורה כמדומה: פעם היא ילדה, בת יחידה להוריה האמידים; פעם נערה מתבגרת שהתייתמה מאביה וחשה כבעלה החדש של אמה האלמנה; ופעם היא צעירה שמתעניינת בבחורים ובפורנו ביתי. כמו אחיותיה הטלוויזיוניות, גם שיף דוחה מעליה את הסממנים הקלאסיים של הג'ואיש פרינסס. אביה מת בנעוריה ואבדה לה חסותו הכלכלית, אך אין בדעתה למהר ולמצוא לה חתן שיספק לה חסות כלכלית חלופית. אין לה עניין רב בקניות ובביגוד, ואין בה כל סלידה ממין.

"טרנספרנט". מפנות עורף לגברים

להפך. כמעט ואין בקובץ סיפורים שאינם מגדירים את הדימוי העצמי דרך המין, בין שמדובר בגילויים הראשונים שלו במחנה הקיץ, ובין שהוא הולך ונשחק מרוב פרטנרים ללילה אחד. אבל אם בסדרות האמריקאיות העכשוויות בולט שימוש רענן ונועז במין, כזה שמבטא שבירת מוסכמות של מסורת שמרנית ארוכת שנים ואידיאל נשיות מצומצם ופלקטי, המין בסיפוריה של שיף הוא אדולסנטי ("הם רוצים חנוניות שאוהבות שקושרים אותן, ציצים בצורה מסוימת. האם לציצים שלי יש את הצורה המבוקשת? מעניין") וכולו מראית עין של תעוזה וקריאת תיגר, עד שנדמה שאם ייטלו מהספר הזה את אזכורי המין שלו, לא יישאר ממנו אלא חיבור של שיעור חברה בכיתה ד'.

בדומה לתפיסת עולמה של ילדה בבית ספר יסודי, בעיניה של שיף שווים כל אירועי העולם בחשיבותם, ואין לה הרצון והיכולת להביט בהם מעבר לפריזמה האירונית, ה"הומוריסטית": "אם היינו בתקופה של הקמת איגודי העובדים לא היה לנו בית, ולא היו לנו מתאבני ארטישוק שהיינו מגישים לשאר האנשים הכועסים"; "בכל יום שישי האחרון בחודש אנחנו מתבקשים להצטופף על הספסלים באולם כדי להביע חוסר כבוד כלפי רקדנים ממדינות שסובלות מאי־יציבות פוליטית".  

הריק המוסרי הזה חודר גם אל תוך תוכה של המספרת, שמביעה נתק רגשי עקבי מכל גבר או בן משפחה המוזכר בסיפוריה, וכן כלפי זהותה היהודית, שכמו אצל סילברמן, אינה אלא מסמן מלאכותי של איזו "אחרוּת" מופשטת: "אני לא מכירה אסלות מרופדות. יהודים מתבוללים לא מחזיקים אסלות מרופדות. הם לא תולים דגל. הם לוקחים לעצמם עץ חג מולד קטן בתוספת אירוניה".

יש משהו כל כך מובס בספר הזה, שסיפורים מתוכו התפרסמו בכתבי עת מרכזיים, ב'גרדיאן' ובבלוג של לנה דנהאם. יותר מאי פעם, הוא מחדד את מעמדה של הספרות העכשווית כמי שאיבדה את בכורתה ולא נותר לה אלא להזדנב חלושות אחר סדרות טלוויזיה נועזות, שהשפעתן על התרבות מעוררת דיון ומחלוקת.

האירוניה החלולה של שיף פועלת לטובתה בסיפור אחד בלבד. 'דייט הסחר העולמי' מתאר בריחוק קטלוגי את עולם הדייטים ביום שאחרי נפילת התאומים. רק שם, על רקע חורבות האסון הקולוסלי, בולטות פתאום הריקנות והיומרנות ההיפסטרית כמניע אנושי הישרדותי, כחולשה נוגעת ללב. ייתכן, אם כן, שאין לספרות האמריקנית בשורה טובה יותר מעלייתו של טראמפ לשלטון. אולי תצמיח המכה הכואבת הזאת ספרות אמריקנית קצת יותר רעבה וערנית, קצת פחות אירונית.

הכתבה התפרסמה במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות"