ביקורת סרט: "שעתם היפה" - נוסטלגיה בריטית חביבה
במהלך מלחמת העולם השנייה הקולנוע הבריטי נקרא אל הדגל כדי להרים את מורל העם ולשמש כלי תעמולתי. "שעתם היפה" מציג את מאחורי הקלעים של תעשייה זו בשילוב סיפור אישי - תסריטאית שמנסה לפלס את דרכה המקצועית בזמן צילומי סרט על קרב דנקרק. התוצאה חיננית, אם כי קצת יבשה
"שעתם היפה" ("Their Finest") הוא דרמה-קומית-רומנטית המתרחשת באנגליה בראשית מלחמת העולם השנייה. השנה היא 1940, זמן קצר לאחר פינוי הצבא הבריטי מדנקרק. מעל לונדון חגים מפציצים גרמנים ומטילים את מטענם הקטלני. זוהי שעת מבחן עבור בני העם הבריטי, אבל גם הרגע שבו ניכרת יכולתם לשמור על נחישות ועוז רוח (ה-"Stiff upper lip" המפורסם) נוכח הקשיים.
בשעת מבחן זו הקולנוע נקרא אל הדגל. שנות ה-40, ובכללן שנות המלחמה, נחשבות לתור זהב בקולנוע הבריטי. הקהל עבר מצפייה בהפקות הוליוודיות נוצצות לסרטים שעוסקים בחיים ובקשיים של בני עמם. אלמנט "הגבורה של אנשים פשוטים" מנער את האבק מתפיסות חברתיות מיושנות.
השלטון ראה בקולנוע הבריטי מכשיר הכרחי בהעלאת המורל הלאומי והעברת מסרים תעמולתיים. הנחישות הלאומית עוצבה בטרילוגיה שביימו סידני גיליאט ופרנק לאונדר על תלאות המלחמה ("מיליונים כמונו", "אלפיים נשים", "דרך ווטרלו") וכך גם בשיתופי הפעולה המוקדמים בין מייקל פאוול ואמריך פרסבורגר ("49th Parallel", "... One of our Aircraft Is Missing" ו-"חייו מותו של קולונל בלימפ"). הזיכרון של התקופה עוצב לא במעט על ידי הדימויים והדמויות בסרטים אלו.
"שעתם היפה" משלב את מערכות היחסים האנושיות המוצגות בהתבוננות נוסטלגית בקולנוע של התקופה. זהו עיבוד לספרה של ליזה אוונס "Their Finest "Hour and a Half משנת 2009 ששמו מרמז על הטון הנוסטלגי לגבורת דור המלחמה, כמו גם לקריצה המודעת המלווה אותו. זהו סיפור חביב המכיל שחזור תקופתי מרשים הן של התקופה המוצגת והן של הסרטים שנעשו במהלכה. הוא מציע התבוננות ב"מאחורי הקלעים" של עשיית סרט אופייני לתקופה, ומבהיר כיצד האנשים שעסקו ביצירת הסרטים תרמו את חלקם למאמץ המלחמתי. "שעתם היפה" מנסה להכניס עוז רוח נוסף - זה של האישה המנסה להצליח בתעשייה שבה בנות מינה זוכות ליחס פטרוני ומזלזל מגברים שלא מעלים על דעתם כי יש פסול במעשיהם.
גיבורת הסרט קתרין קול (ג'מה ארטרטון) היא קופירייטרית צעירה ממוצא וולשי (דמותה מבוססת על זו של המחזאית והתסריטאית דיאנה מורגן שעבדה בשנות ה-40 באולפני אילינג). היא מגיעה לראיון עבודה במשרדו של ראש מחלקת הסרטים במשרד המידע (ריצ'רד אי. גרנט) ובנוכחות מפיק קולנוע (הנרי גודמן) שדמותו עוצבה בזיקה לזו של המפיק היהודי-הונגרי אלכסנדר קורדה. היא נשכרת לכתיבת תסריטים כמי שיכולה לתת לקטעי הדיבור של נשים, אותם חלקים אליהם מתייחסים התסריטאים הגברים כדבר הנכתב כדי לצאת ידי חובה, ניחוח קצת יותר אותנטי.
ארטרטון, בעברה נערת ג'יימס בונד ("קוונטום של נחמה"), משלבת בקריירה שלה לסירוגין בין תפקידים עם במאים נחשבים (סטיבן פרירס, ניל ג'ורדן, אן פונטיין) וסרטי ז'אנרים של מתח ופנטזיה. כאן היא נדרשת לשלב בין תכונות של דמות "אמיתית" עם שכבה מכוונת של אופטימיות מלאכותית מהסוג שהיה מציב את הדמות בעולם הקולנועי של שנות ה-40. היא תמימה, אך גם שאפתנית, מתנהלת בעדינות מול הקולגות אך גם יודעת מה היא רוצה ובסופו של דבר מוצאת דרך להשיג זאת. זהו אחד התפקידים המוצלחים יותר בקריירה של ארטרטון.
קתרין היא בת זוגו של צייר בשם אליס (ג'ק יוסטון). עבודותיו, המציגות את בנייניה החרבים של לונדון, יקנו לו מעמד של "אמן מלחמה" כשתוצגנה ברחבי בריטניה. בשלב מוקדם של העלילה ניכר כי אליס מתקשה להשלים עם התקדמותה המקצועית של קתרין, ותחת התירוץ של דאגה לשלומה מנסה להרחיק אותה מלונדון.
ההפקה שאליה מצוותת קתרין עוסקת בשתי אחיות שלקחו בלא רשות את הסירה של אביהן הקפטן ויצאו לסייע בחילוץ החיילים הנצורים בדנקרק. היא מתחקרת את הפרשה ומגלה את הפער הניכר בין הסיפור למציאות, אך מטרתה אינה לחשוף את "האמת" אלא לסייע ביצירת הפיקציה התעמולתית באופן אפקטיבי מבחינה רגשית. עבודתה המשותפת עם תסריטאי מנוסה בשם תום באקלי (סאם קלאפלין) אמורה לייצר את אותם הניצוצות שמבהירים את הכיוון הרומנטי שאליו תתפתח מערכת היחסים. בפועל מערכת היחסים מעוצבת באופן כה מאופק עד שזו הופכת לנקודת תורפה.
מעבר להתקדמות המקצועית של קתרין ולמערכת היחסים המתפתחת, הסרט מציע גם התבוננות רחבה יותר בדמויות הקשורות לתהליך ההפקה – הבולט שבהם הוא שחקן בשם אמברוז הילארד (ביל ניי – בהופעה משעשעת במיוחד), כוכב שירד מגדולתו ומסרב להשלים עם התפקיד שניתן לו כאב השתוי של שתי האחיות המחלצות. בנוסף יש לא מעט סצנות המציגות את תהליך העיצוב ההדרגתי של התסריט, והאופן בו הוא מתממש לבימוי סצנות סופיות בדרך המחקה בחיבה את סגנון סרטי שנות ה-40.
"שעתם היפה" הוא סרט חינני שלא מצליח לבקע את פני השטח. התבוננות נוסטלגית הנעשית מנקודה מודעת של ההווה, אך כזו המסתפקת בהצגה משועשעת של אירוניות המובנות לקהל הבריטי העכשווי. הביקורת הבריטית מאוד אהבה את הסרט, אך נדמה כי לקהל שהנוסטלגיה המוצגת אינה שלו, הסרט ידבר פחות.
