שונאים את רוג'ר ווטרס? עכשיו תקשיבו
לצד היותו עוכר ישראל, רוג'ר ווטרס הוא גם אחד המוזיקאים החשובים ברוקנ'רול. אלבומו החדש והראשון מזה 25 שנה, מזכיר את גדולתו של איש פינק פלויד למי שרוצה לשמוע מעבר לסיסמאות ה-BDS. קולו נוקב מתמיד, להקת האם מהדהדת בכל פינה, וכשהוא מניח לאמירות המביכות על גורל האנושות ושם את ליבו המיוסר על המגש - קשה שלא להתאהב בו מחדש
בואו נוריד מראש את הקוף מהגב. רוג'ר ווטרס זכה בישראל למעמד זהה לזה של אויבי העם הגדולים ביותר. מקום טוב באמצע בין המן הרשע לנסראללה. תוצאה של חוסר היכולת המוחלט שלנו לקבל ביקורת מחוץ, לצד גישה צדקנית, ילדותית ולא פעם בורה מצידו.
הארי סטיילס מוואן דיירקשן רוצה להיות רוקסטאר
גורילאז החדש עמוס בכל טוב, מינוס הנשמה
אייל גולן החדש: מרוב שירים לא שומעים את המסר
ולכן, יציאת אלבום חדש שלו, 25 שנה מאז אלבום האולפן הקודם, הופכת פה מיד לאירוע שהוא הרבה מעבר למוזיקה. אם תרצו - אקט אנטי-ציוני ממש. מעניין מתי שרת התרבות תקרא לעצירת ייבוא הדיסקים שלו, וחסימת עמוד הפייסבוק של ווטרס באמצעות יחידה מובחרת.
אין לו אלוהים. "Deja Vu"
ואני אומר - בואו נשים את הסיפור הזה בצד. רוג'ר ווטרס הוא פעיל פוליטי מעצבן וטרחן, אבל - היי, מדובר באחד המוזיקאים הכי חשובים בתולדות הרוקנ'רול. אז בואו נתרכז במה שחשוב באמת בחיים האלה, המוזיקה. ומוזיקה יש בשפע באלבום "Is This the Life We Really Want?", המכיל 12 שירים, לא קצרים בכלל.
ווטרס הרי מעולם לא היה מאמין גדול בצמצום. הפרט הכי מרתק סביב האלבום הזה טרם צאתו, מעבר לעובדה שהאיש לא הוציא כאמור חומרים חדשים כבר חצי יובל, הוא שיתוף הפעולה בין ווטרס והמפיק המוזיקלי נייג'ל גודריץ'. האיש שחתום על יצירות מופת של רדיוהד, בק ואחרים, ומביא איתו תמיד צליל מאוד מובהק ומזוהה. והשאלה הייתה - כיצד מפלצת האגו המכונה גם רוג'ר ווטרס תתמודד עם איש מקצוע דומיננטי כל כך.
"Smell the Roses". קח לך סיגר
התשובה ניתנת מיד בתחילת האלבום, והיא עשויה לרגש כל מי שבקיא, ולו במעט, בהיסטוריה של הרוקנ'רול. זה נפתח בשעון מתקתק, קולות ממלמלים ובאס המדמה פעימות לב. אם תרצו, "Fitter Happier" של רדיוהד מתוך "OK computer" פוגש בהקדמה המיתולוגית של "Dark Side of the Moon".
וכך זה ממשיך, לאורך כל האלבום. ווטרס הוא אותו ווטרס - הבלוז של "Smell the Roses" שיצא כסינגל, מתכתב באופן ברור עם "Have a Cigar" של פינק פלויד, בדומה למשפטים כמו "wish you were here in guantanamo bay", המרפררים ללהיט של להקת האם. בעוד שגודריץ' הוא אותו גודריץ', עם התמהיל המוכר של סינתיסייזרים מהמהמים, כלי מיתר הצוברים כוח ודועכים בהדרגה וגיטרות זועקות.
לפעמים נדמה אפילו שרדיוהד קפצו לאולפן בפיקוחו כדי לתרום את צליל הגיטרות הייחודי שלהם, בייחוד בשיר הנושא המצוין, או שהוא הזניק את סיירת כלי המיתר שלו מ"Sea Change" של בק. בקיצור - שני הצדדים החליטו על שיתוף פעולה אזורי. וכשחושבים על זה, מדובר בחיבור מאוד הגיוני - קשה לדמיין את ההפקות עתירות השכבות של גודריץ' בלי אלבומי שנות השבעים של הפינק פלויד. ולכן הוא גם נשמע טבעי. הצליל של ווטרס מזכיר באלבום הזה את עבודות העבר שלו, אבל הפעם בהגשה יותר עשירה ומשוכללת.
ואיך השירים? כשווטרס מטיף ומצליף, זה מרגיז ושטוח כמו תמיד, אם כי חייבים להעריך את פרצי האנרגיה של האיש הלגמרי לא צעיר הזה. ועדיין, משפטים כמו "picture a shithouse with no fucking drains. Picture a leader with on fucking brains", או "who gives a fuck. It’s never really over" הם בעיקר מביכים. בערך כמו היומרה שלו להסביר לאנושות כולה מדוע היא טועה וחולה כל כך.
קול חודר ומהפנט, שרק התחספס עם השנים. "The Last Refugee"
אבל כשווטרס נהיה אישי, וזה קורה פה לא מעט, הקסם הישן חוזר. למשל ברצועה השנייה, "Deja Vu", שבה הוא מסביר שאם היה אלוהים, הוא היה מארגן מחדש את הוורידים בפנים, כך שיהיו עמידים יותר לאלכוהול. ומסיים את השיר הנהדר הזה ב"מחשב את המחיר של אהבה שהלכה לאיבוד", תוך שהוא משתמש בטריק הווטרסי שאי אפשר לעמוד בפניו. זה של הרמת הקול בבת אחת לזעקה-יבבה, שנשמעת כמו הכלאה בין ילד מוכה יגון ומבוגר מוכה טירוף.
קולו של ווטרס, שהיה תמיד חודר ומהפנט, זכה עם השנים לחספוס שרק הפך אותו לנוקב יותר. מדובר בקריין האולטימטיבי לכל סרט דוקומנטרי. גודריץ' גם הקליט אותו באופן שנשמע אינטימי במיוחד. כאילו שהוא שר אצלך בסלון. מרבית השירים נשמעים כמו התכתבות בין "Animals" ו"the Final Cut", שניים מהאלבומים היותר אהובים עליי של פינק פלויד.
וגם אם קשה לצלוח את האלבום הארוך הזה, שווה לחכות לסיומו. כי בשלושת השירים החותמים, המחוברים זה לזה ומדברים על אהבה אבודה שגרמה לחלק ממנו למות, בעיבוד מינימליסטי שמותיר אותו כמעט עירום במערכה, אי אפשר שלא להתאהב מחדש בווטרס. האדם המיוסר הזה, היתום מאב, הנלחם כל חייו בשדים הפנימיים שמאיימים לטרוף אותו. בשורה התחתונה, "Is This the Life We Really Want?" מציע - למרות מגרעותיו - כמה מהרגעים היפים והמדויקים ביותר שלו בעשורים האחרונים.
