"עוד סיפור אחד ודי": קריאה נוסטלגית בספרי ילדים
הסדרה של ענת זלצר ומודי בר-און סוקרת את ספרי הילדים באמצעות המוני מרואיינים ואיורים מוכרים. בחלקים מסוימים היא מצליחה לייצר תובנות, באחרים היא נוסטלגיה נטו - ובכל מקרה מדובר בסקירה צבעונית שתרגש את הדור הבוגר ותלמד את הדור הצעיר שהיה פה שמח. ועצוב
ככל שאנחנו מתקדמים לתוך עידן טכנולוגי יותר, דיגיטלי יותר, מיידי יותר, עושה רושם שכוח נגדי דוחף אותנו אל העבר, משקיע אותנו לתוך פופ מתוק של נוסטלגיה ומעודד אותנו להתרפק עליה. ילדים שגדלים היום לומדים להעביר מסך ימינה ושמאלה לפני שהם לומדים לקרוא (מצב טבעי והגיוני ואין לי שום תלונות, להיפך) ובתוך זה "עוד סיפור אחד ודי", הסדרה החדשה של ענת זלצר ומודי בר-און (שעלתה אתמול, ד', 21:00, yes דוקו) חוזרת אל ספרי הילדים עוד מהתקופה שהעברית התגייסה לטובת חינוך הדור הרך, ועד היום.
ביקורות טלוויזיה נוספות:
"הסטנדאפיסטיות": קישור מאולץ בין סטנדאפ לנשיות
"בית הקלפים": האנדרוודים לא באמת צריכים את טראמפ
לפחות לפי שני הפרקים שעסקו ב"שפה" וב"משפחה", "עוד סיפור אחד ודי" רלוונטית בעיקר לדור מסוים, זה שגדל על ביאליק וע. הלל ולוין קיפניס והיום מתרפק על הילדות שלו. בשביל כל השאר היא חרך הצצה לתקופה ישנה דרך שעטנז נעים וחם של סקירה של היוצרים שעומדים מאחורי סיפורת ילדים מהתקופה ההיא (בסגנון עדות "הכל אנשים"), וסיפורים אישיים מחוויות הילדות של מי שגדלו עליה, ולימים חלקם גם יצרו סיפורת ילדות משלהם.
כיוון שמה שזלצר ובר-און עושים – בדרך כלל, וגם פה – היא חקירה של נושא או תקופה באמצעות קליידוסקופ. פעם העדשה היא כביש 90, פעם היא הקיבוץ, הפעם היא ספרי ילדים. הפרק הראשון בנושא השפה מגביל את עצמו לקאנון המובן מאליו (ואין מנוס מלומר, האשכנזי מאוד) של התחום – ביאליק, לוין קיפניס, ע. הלל, נתן אלתרמן – והוא יפהפה גם אם מעט צפוי.
הפרק שעוסק ב"משפחה" כבר ממריא, בעיקר הודות לעובדה ששלושת הדורות האחרונים שגדלו פה עשו קפיצת מדרגה רצינית בכל מה שקשור בהורות. המעקב אחרי ספרי הילדים ממחיש יפה את ההתפתחות של הדור שגדל על קו התפר בין סגנון הורות קשוח לזה ששם את הילדים במרכז המשפחה. הדילוג הזה מאפשר לדור הנוכחי של היוצרים (שבינתיים הנוכחות שלו בסדרה מסתכמת באתגר קרת ושירה גפן) וגם לבוגרים יותר להביט אחורה ולבחון את השינוי שקרה עוד בחייהם. וכמו שציין בתבונה אחד המרואיינים – ילדים היום כבר פחות ופחות צריכים ספרים שינחמו אותם.
זלצר ובר-און הם יוצרי אווירה מחוננים. זה מתחיל מהפתיח העדין שמתבסס על איורים מספרי ילדים שהכרנו, ממשיך עם ראיונות פמיליאריים, אנשים מתראיינים בבית שלהם, מקשיבים לתקליטים שרוטים עם חיוך, מוציאים ספרים ישנים מארגזים, מורידים אותם ממדפים. המוני מרואיינים (באמת המון, נירה הראל, נורית זרחי, חוה אלברשטיין, דויד גרוסמן, מאיר שלו, יהודה אטלס, יהונתן גפן ועוד הרבה יוצרים שכל בן תרבות חייב להכיר) מקריאים שירי וסיפורי ילדים ישנים ומתמוגגים מההקראה. הכל מתוזמר כדי שהצופה יעלה על הסיפון ויצטרף להפלגה לאורך הזיכרון.
בחלקים מסוימים הסדרה מצליחה לייצר תובנות מעניינות לגבי ההקשר הכללי של התקופה, בחלקים אחרים זאת נוסטלגיה נטו. אם אתם שייכים לקבוצת הגיל הנכונה, אתם עלולים לסיים את הצפייה בפורמט של שלולית, אם לא, תקבלו סקירה צבעונית על כמה היה פה שמח – ועצוב ומרתק ומחנך וחלוצי – לפני שנולדתם.
