פט שופ בויז בישראל: מסיבה בפארק
התזמון - שבוע הגאווה - היה מושלם, וכך גם הביצועים לשירים והיחס החם של הצמד הבריטי הקריר לקהל הישראלי, אבל ההופעה של הפט שופ בויז הרגישה כמו מסיבה שנקלעה לפארק הירקון במקום לאולם סגור, ולא מעט שירים אהובים נותרו בחוץ
10 מחשבות על ההופעה של פט שופ בויז בפארק הירקון, שהתקיימה אמש (שבת):
1. על הנייר לפחות, להביא את צמד הפט שופ בויז להופעה בישראל כאירוע הסוגר את שבוע הגאווה זו הברקה. אלה בדיוק הימים בשנה שבהם תל אביב ממותגת כמקום הנכון היותר להיות ולשמוח בו, והתיירות הגאה גואה ומניבה רווחים יפים לעסקים המקומיים. בין מצעד הגאווה לים וסופ"ש המסיבות הבלתי נגמר, אין הרכב הגיוני יותר מזה של ניל טננט וכריס לואו, אייקוני גייז מאז שנות ה-80, לחתום את החגיגות.
ניתן היה להניח שלכאן יגיעו כל ה-"Pop Kids" (כשם השיר השלישי בערב, מהלהיטים האחרונים של ההרכב), אבל לא כך הדבר. גני יהושע נראו מרווחים מאוד אמש, אולי בגלל שמדובר בביקור הרביעי בארץ של הצמד הבריטי, אולי כי אינפלציית הופעות הקיץ נותנת אותותיה בקהל המקומי. ואולי היו אלה מחירי הבר המקוממים. 20 שקל לבקבוק מים? איך אמרו הפט שופ בעצמם? "It's A Sin".
2. וידאו ארט מושקע הוא כבר כמעט אלמנט חובה בימים שבהם מוזיקאים מרוויחים את לחמם ממכירת כרטיסים. כבר עשור וחצי ששוק המוזיקה מביא אמנים להשקיע משמעותית בהפקה מרשימה ובמעטפת חיצונית ראויה, בטח אם מדובר בהרכב עם מודעות אסתטית כמו זו של הפט שופ בויז. ומכאן לא ממש ברור למה לאורך הערב ריצדו על המסך אימג'ים רלוונטיים לווינדוז מדיה פלייר או קליפ יורו טראש מאזור 1994.
אלה שפקדו את הופעתו של פאטבוי סלים בישראל לפני מספר חודשים ודאי זוכרים את הסמיילי המחייך המקפץ על המסכים. ובכן, ייתכן שהוא קיפץ את דרכו אל הווידאו ארט של טננט ולואו. "New York City Boy" עדיין נשמע טוב גם ב-2017, על כך אין עוררין. הסרט שליווה אותו (שנראה כמו מחווה לקליפים של אם.סי. האמר, או שומר המסך שריצד לרקע "Home and Dry" והזכיר מצגת פאוור פוינט מינוס כיתובי הניו אייג׳ מעוררי ההשראה) - קצת פחות.
3. זה, כאמור, לא מעיד על המוזיקה עצמה. וזו, היום כמו פעם, עדיין משמחת ומנענעת ישבנים. "Se A Vida E" הניינטיזי, "Love Comes Quickly" האייטיזי, "Love ETC" של המילניום הנוכחי - שלישיית שירים עוקבים ברשימה אקלקטית - נשמעה רלוונטית והגיונית, בערב שכלל שירים מכל הזמנים. יש אפילו מי שיעיד כי ברמת ביצועי הלייב - מדובר במוצלחת שבהופעות הצמד בציון לאורך השנים.
4. "West End Girls" בביצוע נהדר - לפחות מצד המוזיקאים על הבמה. הקהל עצמו, כשנתבקש לשיר שורה, לא ממש הצטיין בכך. ועדיין, רגע מצוין. גם "Domino Dancing" התקבל באהבה רבה, גם אם מעט מאוחר מדי.
5. אסתטיקת הווידאו, כאמור, לא התאוששה מהניינטיז, אבל המרצ'נדייז הנוכחי של ההרכב פופי, נקי וצבעוני במידה הנכונה. כן, גם זה חשוב.
6. הפט שופ בויז אף פעם לא היו הרכב נוטף כריזמה. זה בסדר, זה הז'אנר, לאלקטרו-פופ חוקים משלו. אבל היעדר נוכחות בימתית משמעותית בדרך כלל מצריך סט ליסט חזק, או במקרה הישראלי - רווי להיטים. רבים מאלה נעדרו אמש מרשימת השירים והוחלפו באחיהם - שאמנם זכו לביצועים יפים, אך נעדרו הערך הרגשי עבור הקהל המקומי חובב הנוסטלגיה.
במילים אחרות - איפה היו אתמול שירים כמו "Being Boring", "Heart", "Rent" - שרק נרמז בתחילת "Liberation" או "Can You Forgive Her"? נכון, להקה שפועלת כבר 36 שנה מטפחת עם השנים קטלוג די מרשים של שירים לבחור מהם, אבל כאן בדיוק היא צריכה להפעיל את שיקול הדעת והניסיון, לדעת מי הקהל שמולה ולדעת לספק אותו. מבחינה זו, מדובר היה בערב של ביצועים מצוינים ופחות מדי שירים אהובים.
7. אבל גם לסגור הופעה נכון צריך לדעת, ואת זה "Always on My Mind" שהותיר טעם של עוד. אולי, במקרה הספציפי הזה, ייתכן שדווקא היה מדובר בשיר שרק פיתח תיאבון והותיר את הקהל עם תחושת חוסר שובע קלה.
8. בכל הנוגע לתקשורת עם הקהל - וכן, מדובר באלמנט חשוב בהופעות חיות - קשה לבוא בתלונות לצמד הבריטים. המון קריאות "תל אביב!", משפטי קישור והתייחסות למעמד הגאווה היו שם. פרובינציאלי? אולי, אבל יחס אישי עושה את ההבדל.
9. יכול להיות שלוקיישן סגור היה משנה משהו באווירה שנוצרה בפארק. עם כל הכבוד למזג האוויר המושלם, משהו מאווירת המסיבה שהייתם מדמיינים שתלווה הופעה מסוג זה, פשוט לא היה שם. יכול להיות שבמועדון תחום גם הרגעים הפחות מרימים היו מחזיקים את הקהל בגובה ראוי.
10. אז מה היה לנו כאן? הפקה מושקעת, ביצועים טובים וטיימינג מצוין - שהתנגשו עם קהל קשה, בחירת שירים מעט מאכזבת וסט הופעה באירוע שדרש דווקא סט מסיבה. "הופעה אינטימית בפארק הירקון", סיכם היטב את הדיסוננס אחד מפוקדי השורות הראשונות בסוף הערב, ויש בכך לא מעט אמת. לטוב ולרע.
