העצה של סמדר שיר לכל סבתא
על התואר "סבתא מבשלת הכי טוב בעולם" היא לא שואפת להתמודד, גם על התואר "סבתא סורגת" ויתרה, ובכל זאת - כשהפכה לסבתא, סמדר שיר שאלה את עצמה איזה מקום יכול להיות לה בעולמה של נכדתה? את התשובה היא מצאה בסדרת הספרים החדשה שלה, "סיפורי סבתוש"
לפני שנים רבות, כשנהגתי לצבוע את שיערי למטרת יופי בלבד, הוזמנתי להשתתף בפאנל ספרותי מכובד. ברגליים רועדות טיפסתי לבמה של בית אריאלה, התיישבתי במרחק נשימה מעמוס עוז, ועצם הידיעה שאני מסוגלת להריח את האפטר-שייב שעלה מלחייו העלה בי צמרמורת ויראה. מנחת הערב, הסופרת דורית זילברמן, פתחה את הדיון בשאלה "לאיזה תנאים זקוק האדם על מנת לכתוב?", ועוז, שקיבל מידיה את הרמקול, גלש להסבר מפורט.
לצערי, אינני זוכרת את הניסוח המדוייק וזה דווקא לא מפאת הגיל. מאז ומתמיד התלוננתי שאני סובלת מאלצהיימר נעורים. אבל אני זוכרת שקולו של עוז הילך עלי קסם ורוח הדברים נצרבה עמוק עמוק בתודעתי.
התענגתי על כל מילה. על השפתיים שלי עמד טעם של דבש. מיד התחלתי לחפור בתוכי ולברר איזה משלושת התנאים האלה מתקיים בי והאם אני מתקרבת למשולש המקודש. כיוון שהייתי כל כך עסוקה בהשוואות לא שמתי לב שהרמקול הועבר אלי. "מה לדעתך?" העיר אותי קולה של המנחה. "לאיזה תנאים את זקוקה על מנת לכתוב?".
עד עצם היום הזה אינני יודעת אם הקהל הגיב לתשובה שלי בצחוק רועם מפני שזו הייתה בדיחה טובה או מפני שאין שמחה גדולה כשמחה לאיד. בעצם, זה גם לא משנה. בשנה האחרונה, מאז הפכתי לסבתא של שי-לי, אני שואלת את עצמי איזה מקום יהיה לי בעולמה.
על התואר "סבתא מבשלת הכי טוב בעולם" אני אפילו לא שואפת להתמודד. גם מפני שהסבתא השנייה של שי-לי מבשלת הרבה יותר טוב ממני וגם מפני שבעוד שנה אולי היא תתחיל לאכול סושי במסעדה. ואם אנסה לקנות את לבה בעוגת שוקולד אמא שלה עלולה לפטר אותי. גם על התואר "סבתא סורגת" ויתרתי. בששון ובשמחה הפקדתי אותו בידיה של אמי, שבזכות שי-לי הפכה לסבתא-רבתא. אז מה נשאר?
מיום ששי-לי נולדה אני מדברת אליה ושרה לה, ואני מקווה שהיא כבר מזהה אותי כ"סבתא מספרת". במיוחד בשבילה כתבתי את הספר "סבתוש, מתי תבואי אלי?", הראשון בסדרת "סיפורי סבתוש", ותוך כדי משחק איתה מתרוצצים בראשי עוד ועוד עלילות וחרוזים. באמבטיה של סוף היום, כשאני שוטפת את שיערה, אני מדקלמת "מים מים, בואו לברכיים, בואו לידיים, בואו לשיניים - רק לא לעיניים".
זו העצה שלי לכן, סבתות טריות או ותיקות. נסו להפוך לסבתות שמספרות, קוראות ספרים לנכד או ממציאות עבורו משהו מהדמיון. כדאי לכן לעשות זאת לא על מנת שהנכד שלכן יהפוך לסופר, כדבריו של עמוס עוז, אלא כדי להעניק לעצמכן ייחוד משמעותי בקשר עם הנכדים שלכן.
טעמו של האוכל המשובח יתפוגג, והסוודר שהשקעת בו עבודה מרובה כבר לא יתאים למידותיו בחורף הבא, אבל "סיפורי סבתוש" ייצרבו בזכרונו של הנכד. לעד. גם כיום, כשאני מתגעגעת לאבי שנפטר בגיל צעיר, לפני שהמילה "סבא" הדהדה באוזניו, אני רואה אותו יושב במרפסת עם צלוחית גרעינים, קורא את "טיל אולנשפיגל" וצוחק. מתפקע מרוב צחוק.
הספר החדש "סבתוש, מתי תבואי אליי?" ראה אור בהוצאת "ידיעות ספרים" והוא הראשון בסדרת "סיפורי סבתוש" של סמדר שיר.
