"ארץ נהדרת": סיום מצוין לעונה חזקה
העונה ה-14 של "ארץ נהדרת" הייתה אחת העונות החזקות בתולדותיה - ככה זה כשהמציאות עולה על כל דמיון ומספקת חומרים מצוינים לעבוד איתם. אבל אם פעם המטרה העיקרית של התוכנית הייתה לעקוץ ולבקר את החברה הישראלית, כיום - כל מה שנותר לה הוא לצחוק על המצב. סאטירה כהסחת דעת, מי היה מאמין
"ארץ נהדרת" עברה תהליך מעניין ב-14 עונותיה. תוכנית הסאטירה שסיימה אמש (ב') עונה מוצלחת מהרגיל, התחילה את דרכה אי אז ב-2003 כמפלט עוקצני לתסכולים המצטברים בקרב הציבור הישראלי. מקום בו נאמרה האמת – גם אם לצורך כך היה על כותביה להגחיך ולהקצין את דמויותיה.
כך נולדו "בנימין נתניהו" של מריאנו (שלא באמת מנסה להיות חיקוי אחד לאחד, כמו לתפוס את מהות הדמות ולהגביר את הווליום שלה) ואהוד "אייה" אולמרט של טל פרידמן. תריצו קדימה 14 שנים ו"ארץ", עדיין המותג החזק ביותר של זכיינית קשת, משמשת משהו אחר לגמרי: גז צחוק למדינה שעוברת עקירה.
אמנם היו לה כמה עונות פחות מצחיקות ויותר בוטות, אבל ניכר שבזו שחלפה הסתיים תהליך שהתחיל בשנים האחרונות, והונע מכורך המציאות: החיקויים החדשים שלה - כלומר של פרסונות ציבוריות ודמויות פוליטיות - במקרה הטוב, מצליחות להשוות את מידת האבסורד של התנהלותן למציאות. במקרה הרע, הן מרככות את מידת האימפקט שבאותה התנהלות, כמו תוספת סוכר לקפה מר. אורן חזן ודוד ביטן של אודי כגן (אחד הכוכבים הבולטים ביותר העונה) בסופו של דבר די חמודים. האנשים האמיתיים שאחראים על העתיד של כולנו – מעט פחות. הסאטירה כהסחת דעת, גלולת הרגעה. מי היה מאמין.
ובתוך כך יש לציין שוב: עשור וחצי לאחר עלייתה, "ארץ", על שלל שחקניה וכותביה (שניכר כי התעלו על עצמם בחודשים האחרונים), יצרה את אחת העונות החזקות בתולדותיה. והיא עשתה זאת מבלי להכניס מילים חדשות ומטבעות לשון ללקסיקון הישראלי. אמנם "סח'ה רגע" משעשע, אבל הוא בטח לא סיומת ה-"אוש" של קשת ליבליך, וגם "חפש אותי בראשון" לא בדיוק השווה את מידת הפופולריות של "מתוקה מהחיים". הפעם זו המציאות שסיפקה לה אינסוף חומרים לעבוד איתם, ובעיקר להגיב אליהם מהר. ראו ערך אורן חזן, טראמפ ופרשת סלפי-גייט, שזכו לתגובה בתוך שעות.
וכיאה לעונה באמת מבריקה, גם תוכנית הסיום הייתה תצוגה מדויקת של שלל האלמנטים שמרכיבים את הטרפת הישראלית: ביבי ושרה הנהנתנים; וונדר וומן (כולל השורה "זה לא שהיא וונדר וומן בשירות הציבורי"); בורות במסווה סובלנות ("אין לי בעיה עם משאיות ענק, אבל שיעשו את זה בבית שלהם"); איימן עודה שמוחה על כך ש"לא פותחים עוד עמדה של מכות"; ביצועיה המאכזבים של נבחרת ישראל; אופירה אסייג ואייל ברקוביץ'; שימי תבורי במצעד הגאווה; סטטיק ובן אל תבורי על גג העולם. ובין כל אלה היה גם יאיר לפיד המזגזג תמידית, ואחת מירי רגב, על שלל אמרותיה מ"קאט זה בולשיט" דרך "גנבה" ועד "רוחי לעזה, יא חאינה". זה היה אחד הפאנלים המוצלחים בעונה שכללה רוב מוחלט של כאלה.
הפאנל השני, לעומת זאת, הרגיש מאולץ משהו, עם חיקויים לא לגמרי רלוונטיים של חנה לסלאו ומיכל צפיר (בגילומה של שני כהן המצוינת. לרגע ניתן היה לדמיין שלפנינו הדבר האמיתי ולא חיקוי). גם מערכון הנסיעה של אריה דרעי, עמליה דואק ואליעזר פישמן הרגיש כמו רצון לסמן וי על עוד נושאים בוערים במציאות האבסורד הישראלית, ועוד באפס סאבטקסט. גם הסיום שלו לא היטיב עמו, עם קאבר לשיר "לבקש את הקש" בן ה-20 של שב"ק ס'.
למזלנו היו שם גם אגס קימל, במערכון קולע אודות האלטרואיזם של סלבריטאי ישראל (המסתכם בהחזקת קרטון, שינון שורה ודוגמנות במבט עצוב) וסאגת שאולי והסרטן. זו, חרף שכרוכה במורבידיות קלה, הייתה הזדמנות - שלא תמיד נוצלה עד הסוף - לעקוץ את מצב שירותי הרפואה הציבוריים, ולתת לאסי כהן לצלול עמוק לתוך אחת הדמויות המעניינות שיצר. נאום הפרידה של שאולי מאירנה, ספירת מניין המתים (כלומר, אלו שעוד ימותו) והשורה המצוינת "הדבר היחיד שטיפה משמח אותי לאיד זה שכולם ימותו, לא רק אני", היו מופת לכתיבה קומית, לא פחות. והם פיצו על סוף משמח אך גם מעט מאכזב.
העונה הבאה של "ארץ נהדרת" שתחזור אלינו בסתיו (ואולי כבר במלחמה של הקיץ, אם לסמוך על מילתם של כותביה) – אולי תהייה שנונה באותה מידה, אך יש לקוות כי גם מעט יותר בועטת. אל תיתנו להברקות מסוג "עכשיו אנחנו חייבים לכם רק שני כדורים על מה שנתתם לרבין" או למדבקת המטרה של נפתול על ראשה של זהבה גלאון לבלבל אתכם: המציאות הישראלית כבר מזמן הכריעה את הקרב על הסאטירה והקהתה את להבה המשוננת. איך אמר אייל קיציס בראיון מוקדם יותר אתמול, לקראת שידור התוכנית האחרונה? "מה שלא העזנו לעשות בעונה השלישית, כל חבר כנסת עושה במליאה היום", וערן זרחוביץ' השלים: "כש'ארץ נהדרת' התחילה בעצם היה פה שוודיה".
התוכנית הקומית בניצוחו של מולי שגב תמיד הציבה מראה מעוותת בפרצופה של ישראל המתבהמת, אבל ניכר שבעונה זו, אפילו יותר מבשניים שקדמו לה, המראה הייתה רגילה לחלוטין - זו המציאות שמעוותת. לא שזה משנה משהו, אתם יודעים. הכל בסדר, טודו בום. בום.
