"גלויות מיוון": לעולם בעקבות השמש

שבוע אחרי שבוע מגיעות אל אֵלִי גלויות שמיועדות לאישה אחרת, מישהי שהיא לא מכירה, ללא כתובת שתאפשר לה להחזירן לשולח. וכולן חתומות באות אחת: א'.

"גלויות מיוון"

הגלויות היפהפיות, עם השמיים הכחולים, מי הים הצלולים והנופים הקסומים של יוון מכניסות אור ויופי לחייה העגמומיים של אלי. במשפטים הבודדים שא' כותב ניכר כי היה רוצה נואשות שאהובתו תהיה לצדו בכל המקומות האלה. לאחר שישה חודשים, לאכזבתה הרבה של אלי, הגלויות מפסיקות להגיע. אבל הגלויות שתלתה זו לצד זו על קיר דירתה ממשיכות להלך עליה קסם, והיא יודעת שהיא חייבת לנסוע לשם, ליוון, בעקבות א'.

בבוקר הטיסה המיוחלת לאתונה מגיעה בדואר מחברת. בין דפיה מוצאת אלי את סיפורו של א' - סיפור מסע של גבר מסתורי ברחבי יוון ובתוך לבו. הסיפור המרגש, הסוער לעתים, פותח לנו צוהר לא רק לתרבותה של יוון אלא גם למסתרי לבו של א'. האם אלי וא' ייפגשו?

ויקטוריה היסלופ, מחברת רבי המכר "האי של סופייה", "הריקוד של סוניה" ו"זריחה", כתבה רומן השזור בתצלומים מהארץ שהייתה לה לבית שני. כעת היא לוקחת אותנו למסע של אהבה ברחבי יוון בעקבות אלי וא'. קראו כאן את הפרק הראשון מתוך "גלויות מיוון".

רוצים לקרוא את "גלויות מיוון" (הוצאת ידיעות ספרים) בגירסה הדיגיטלית? הורידו את האפליקציה לאייפון, לאייפד ולאנדרואיד

פרק ראשון

הן הגיעו קרועות קצת, עם אוזני חמור, כך שלפעמים היה קשה לקרוא את הכתוב בהן. כאילו עברו את כל אירופה בכיס אחורי של מכנסי ג'ינס. פעם או פעמיים נראו כאילו נשטפו בגשם או ביין, אולי אפילו בדמעות. לפעמים הלבינו מרוב שמש, וחותמות הדואר הדהויות העידו שמסען נמשך שבועות רבים.

הגלויה הראשונה צצה בסוף דצמבר, ואחר כך הן הופיעו בתדירות גוברת. אַלי תומס כבר התחילה לחכות להן. אם לא קיבלה גלויה במשך שבוע או יותר, בדקה שוב בין דברי הדואר, ליתר ביטחון. התיבה שלה, אחת משתים־עשרה במבואה גדולה של בית משותף, הכילה בעיקר חשבונות (או תזכורות לחשבונות שלא שולמו) ופרסומות למזון מהיר. וכשכבר הגיע מכתב, הוא היה מיועד בדרך כלל לשוכרים קודמים, שכבר מזמן לא גרו כאן; אלי הניחה שכזאת הייתה גם ש' איבּוֹטסוֹן - הנמענת ששמה התנוסס על הגלויות האלה.

ויקטוריה היסלופ. מיוון באהבה

אלי אספה את כל המכתבים התועים, שרבטה בראשם את המילים "להחזיר לשולח" ושלשלה אותם לתיבת הדואר שבפינת הרחוב. בסניף הדואר יזרקו אותם לפח, כנראה.

אבל את הגלויות - תצלומים צבעוניים, כולם של יוון - לא הייתה שום אפשרות להחזיר לשולח. שמו לא היה רשום עליהן. הוא חתם אך ורק באות א' ("אלמוני"?). ובכל הנוגע לנמענת ש' איבוטסון - השם הזה לא הופיע על שום מכתב אחר בשלוש השנים שאלי התגוררה בדירה האפלולית בקֵנסַל רַייז. ואם אי־אפשר להחזיר את הגלויות, למה לזרוק אותן? סתם בזבוז.

במקום זה העדיפה אלי לנעוץ אותן על לוח שעם גדול במטבח, שבדרך כלל היה ריק לגמרי, מלבד רשימת קניות פה ושם, או פיסת נייר שעליה רשמה את הקוד האישי שלה בביטוח לאומי. שבועות חלפו, ועל הלוח נוצר פסיפס ססגוני, כחול ולבן ברובו, של שמים וים, סירות ובתים לבנים עם תריסים כחולים. אפילו הדגל שהתנוסס על חלק מהבתים היה באותם שני צבעים זכים.

...מֶתוֹני, מיסטְראס, מוֹנֶמוַוסיָה, נאפְפַּקטוֹס, נאפְפְּלִיוֹ, אולימפיה, ספארטה...

בשמות האלה הייתה אלכימיה מסוימת, ואלי הניחה להם לכשף אותה. אט־אט ניעורה בה תשוקה להיות בכל המקומות האלה. הם הסתחררו במוחה, כמו מילים זרות שמוזיקה מתנגנת בהן, אף שמשמעותן לא ברורה: קַלַמאטָה, קַלאוְוריטָה, קוֹזמאס. וכן הלאה, עוד ועוד.

פסיפס התצלומים האיר את דירת המרתף האפלולית והוסיף לה צבע, מה שאַלי לא הצליחה להשיג בעזרת כיסויים לספות שקנתה בהביטאט.

בכתב יד מסודר וקצת "אמנותי" (אם כי בלתי־קריא לפעמים), הצליח הכותב להקרין התלהבות רבה, גם אם המידע שמסר היה מצומצם למדי:

מנַאפְפְּלִיוֹ כתב: יש בעיר הזאת משהו מיוחד כל כך.

מקלמאטה: איזו אווירה חמימה.

ומאולימפיה: התצלום הזה הוא רק טעימה על קצה המזלג.

במשך הזמן הרשתה אלי לעצמה לדמיין שהגלויות האלה נכתבו אליה, והעזה לחלום על המקומות האלה, ש־א' קרא לה לבוא אליהם. לא פעם צירף א' את תובנותיו על אורח החיים ביוון, שלא היה מוכר לאלי.

כשאנשים כאן רואים מישהו יושב לבדו, הם מניחים מיד שהוא בודד וצריך להושיע אותו. לכן הם תמיד ניגשים לדבר איתי או לשאול אותי משהו. אפילו עכשיו, בזמן שחשבתי מה לכתוב, ניגש אלי מישהו ושאל אותי מאיפה הגעתי ומה אני עושה כאן (ולא היה לי קל להסביר לו).

כן, הדבר הכי נורא בעיניהם הוא להיות לבד, והם מזמינים אותי אל בתיהם, לסעודות חג, ואפילו לטקסי הטבלה. מעולם לא נתקלתי בהכנסת אורחים כזאת. אני זר להם לחלוטין, ובכל זאת הם מתייחסים אלי כמו אל חבר ותיק שחזר אחרי הרבה שנים.

לפעמים הם מזמינים אותי להצטרף לשולחן שלהם בבית הקפה, ותמיד יש להם סיפור לספר לי. אני מקשיב וכותב הכול. כולנו יודעים שהזיכרון והשנים שחולפות מלטשים לפעמים את האמת ואת זוויותיה החדות. אבל לי זה לא מפריע. אני רוצה לחלוק איתך את הסיפורים האלה.

לבה של אלי נחמץ: ש' לעולם לא תדע כמה א' השתוקק ששניהם יהיו שם יחד.

הארץ הזאת, שבה לא ביקרה מעולם, נהפכה לחלק מחייה. כמו שהדגיש הכותב שוב ושוב, הגלויות לא יכלו להעביר את הריחות והצלילים של יוון; הן סיפקו רק תצלום דומם, הצצה חטופה. ובכל זאת הרגישה שהיא מתאהבת בנופים האלה.

שבועות חלפו בזה אחר זה, ועם כל גלויה גברה תשוקתה של אלי לראות את יוון במו עיניה. היא ערגה אל הצבעים הקורנים ואל אור השמש שהבטיחו הגלויות. כל החורף יצאה לעבודה לפני עלות החמה וחזרה הביתה רק בשבע בערב, כך שהווילונות נותרו סגורים כל הזמן. אפילו האביב לא הביא איתו שום שינוי, והשמש לא הצליחה למצוא את דרכה פנימה. חיים לא מלבבים במיוחד, שלא ענו על הציפיות שהיו לה כשעברה לכאן מהעיר קארדיף שבוויילס. אורותיה של לונדון לא היו נוצצים כמו שנראו לה מרחוק. רק הגלויות הצליחו לעודד את רוחה: קַלַמבּאקָה, קַרדיצָה, קַטֶריני - כל אלה נוספו אל הפסיפס ברגע שהגיעו.

העבודה שלה - מכירת מודעות בכתב עת מקצועי - לא עוררה בה התלהבות, אפילו לא ביום הראשון, אבל בסוכנות כוח האדם שכנעו אותה שזאת דרך להיכנס לעולם הפרסום; דרך עקיפה מאוד, כפי שהבינה כבר מזמן. מצד שני, הלקוחות נענו ברצון לקולה העמוק ולמבטא הוולשי המתנגן שלה. היא השיגה בקלות את היעדים שהציב לה ראש מחלקת השיווק הטלפוני, וכך נותרו לה כמה שעות ביום שבהן יכלה להרוויח עמלות נוספות, או סתם לשוטט ברשת (כמו שעשתה עכשיו) ולעיין בתמונות של יוון ובמידע עליה.

בעמדות המחשב מסביבה ישבו צעירים נוספים כמוה, בני עשרים ומשהו שעוד מעט יהיו בני שלושים, ועסקו באותה עבודה בדיוק, אם כי במקביל עשו ניסיונות נואשים להשתחל לעולם הבמה כשחקנים או כזמרים - להיות במקום אחר לגמרי. גם אלי רצתה להיות במקום אחר, אבל לא ברובע התיאטראות וֵסט אֶנד, אלא במקום הרבה יותר רחוק.

וכך נהפכו הגלויות לדיבוק, והנופים המרהיבים שהתנוססו עליהן נעשו חשובים לה יותר ויותר. בחודש יולי הגיעו כמה גלויות נוספות, והפעם מהאיים. תצלומים יפהפיים של שמים ומים כחולים מנצנצים: אָנדרוֹס, איקַרִיָה. כל המקומות האלה אמיתיים בכלל? תהתה בלבה. אולי הם רק תעלולי פוטושופ?

ואחר כך, באוגוסט, לא הגיעה שום גלויה. בכל בוקר בדקה את תיבת הדואר, ובכל פעם חשה מדקרת אכזבה מחודשת. כל חיפוש עקר היה תקווה שהתנפצה, ובכל זאת לא יכלה להפסיק לחכות.

בסוף־השבוע של פגרת הבנקים נסעה לבקר את הוריה בקארדיף, ובשבת בערב יצאה לבלות עם חברותיה מתקופת הלימודים. כולן כבר היו נשואות, והתחילו להביא ילדים לעולם. אחת החברות, שאלי הייתה שושבינה בחתונתה, ביקשה ממנה עכשיו להיות סנדקית לבתה. אלי חשה מחויבות להיענות לבקשה, אבל גם חשה מתוסכלת מן הנתק ההולך וגדל בינה לבין בנות גילה.

כשנכנסה לדירה, ראתה אלי שהגלויות שעל הלוח כבר התחילו להסתלסל בקצוות, אף שהצבעים נותרו עזים כתמיד. לבה נצבט. היא הניחה את התיק על הרצפה וניגשה להביט בהן מקרוב: אולי הגיע הזמן שתברר בעצמה אם השמים הכחולים האלה אמיתיים? אם האור באמת צלול כל כך? אומרים שבגלויות הכול נראה מוגזם, אבל אולי בכל זאת יש בהן משהו מן המציאות?

בדחף פתאומי בדקה את הדרכון כדי לוודא שהוא בתוקף (בפעם האחרונה השתמשה בו לפני שנתיים, כשנסעה לסוף־שבוע קצר בספרד), ובחיפוש מהיר ברשת מצאה טיסה לאתונה שהייתה זולה יותר מהנעליים־במבצע שקנתה עכשיו בקארדיף. למעשה, מעולם לא הייתה חובבת טיולים והרפתקאות. בכל חייה ביקרה פעמיים בספרד, פעם אחת בפורטוגל ופעמיים־שלוש בצרפת (בחופשות מחנאות בילדותה). אבל יוון היא עדיין אירופה ולא מצריכה רוח הרפתקנית במיוחד. ועונת התיירות כבר קרבה לסיומה, כך שלא יהיה קשה למצוא מלון במחיר סביר. לאחר עיון בכמה אתרי נסיעות ברשת, הקישה לבסוף על שם שראתה באחת הגלויות: נאפְפְּליוֹ. חצי־פנסיון לשבוע באתר נופש על החוף יעלה לה מאה ועשרים לירות שטרלינג. לא נורא בכלל. וכך לפחות תראה את אחד המקומות ש־א' ביקר בהם, ואולי תספיק לקפוץ לעוד מקום או שניים, אם יהיה לה זמן. היא קיבלה את ההחלטות במהירות, מעכשיו לעכשיו, ובכל זאת הרגישה שהרעיון התבשל בה חודשים ארוכים.

השבוע שלאחר מכן חלף במהירות. כשאמרה לבוס החלקלק שלה שהיא רוצה לצאת לחופשה בת עשרה ימים, הוא נראה אדיש. "תיצרי קשר כשתחזרי," אמר, ותגובתו המעורפלת עוררה בה תחושה שאולי פוטרה.

כשהמדפסת המטרטרת במשרד פלטה את כרטיס הטיסה שלה, כבר ידעה אלי שלא תתגעגע לאולם חסר החלונות, הגדוש סוללות טלפונים. היא השתוקקה להתרחק מהקרירות המתעתעת של הקיץ האנגלי, שבקרוב ייבלע בסתיו כאילו לא היה מעולם. בגלויה האחרונה שהגיעה מאיקריה, ראתה אלי נמל יפהפה ובתים קטנים; כמעט יכלה לשמוע את המים המלחכים את דופנותיהן של הסירות העוגנות. הכול נראה מלא שלווה, ובעיקר מזמין. מקום מעידן אחר, כך כתב א'.

כן, הגיע הזמן לראות את הארץ החדשה הזאת, ולראות אם סיפוריו של א' נכונים - אם האנשים שם אכן מדברים עם זרים ומזמינים אותם אליהם. בשלוש השנים שגרה בלונדון, אף אחת מהבחורות שעובדות איתה לא הזמינה אותה אל ביתה, ואף זר בבית קפה לא פתח בשיחה איתה. החמימות האנושית הזאת סקרנה אותה, היא רצתה לחוות את כל הדברים האלה.

בלילה שלפני הנסיעה בקושי הצליחה להירדם מרוב התרגשות, ובסופו של דבר לא התעוררה מצלצולו של השעון המעורר, אלא רק בזכות צעקות שיכורים שעברו ברחוב. הם היו בסיומו של לילה ארוך, אבל אלי קמה אל תחילתו של יום חדש. היא זינקה מהמיטה, פסחה על המקלחת ולבשה את הבגדים מאתמול. לאחר בדיקה מהירה של כל המנעולים והאורות, יצאה מהדירה.

כשהסיעה את המזוודה שלה לעבר דלת היציאה מן הבניין, שמה לב שמעטפה גדולה מבצבצת מתיבת הדואר שלה, ולמרות האיחור החמור גם כך (היא התכוונה לצאת שעה קודם לכן), הרגישה שהיא חייבת לקחת אותה. יותר מעשרה בולים היו מודבקים בזוויות שונות על המעטפה העבה, שגודלה היה כמו של ספר בכריכה קשה. שם הנמענת היטשטש מתחת לחותמת דואר נמרצת מדי, אבל הכתובת נותרה קריאה למדי, ואלי זיהתה מיד את כתב היד המוכר. לבה הלם קצת מהר יותר.

לא היה לה זמן לבדוק מה יש במעטפה, ולכן פתחה את תיק הצד שלה ותחבה אותה פנימה. בשעתיים הבאות התרכזה אך ורק במאמציה להגיע לטיסה בזמן: עשרים דקות ההליכה לאוטובוס המקומי התקצרו לעשר דקות בריצה קלה, ובתחנה המרכזית עלתה על האוטובוס הלילי לנמל התעופה סטַנסטֶד. שעת העומס עוד לא התחילה, ורוב הנוסעים באוטובוס היו עובדים של נמל התעופה.

דיילת קרקע קצרת רוח קיבלה אותה בדלפק ההרשמה לטיסה.

"כמעט איחרת," אמרה. "הטיסה שלך תכף נסגרת."

אלי חטפה מידה את כרטיס העלייה למטוס ורצה הלאה. היא הייתה האחרונה שעלתה למטוס, וברגע שאיתרה את המושב שלה, שקעה בו, תשושה ומתוחה. גופה פלט חום מרוב ריצה, והיא הצטערה שלבשה את המעיל החורפי העבה. כשמיהרה לצאת מהבית בארבע בלילה, לא היה לה זמן לחשוב ולכן פשוט חטפה את המעיל האדום הזה, שהיה מונח על הכורסה. עכשיו היה מאוחר מדי. היא נחלצה מתוכו במאמץ, גלגלה אותו ותחבה אותו מתחת למושב. הדיילת כבר החלה לעבור ולבדוק שחגורות הבטיחות מהודקות כראוי, והמטוס התחיל להתקדם.

עוד לפני שהמריאו כבר שקעה אלי בשינה. כשהתעוררה כעבור שלוש שעות, צווארה היה תפוס, וצמא עז הציק לה. אפילו בקבוק מים לא הספיקה לקנות בדרך, ועכשיו קיוותה שעגלת המזון תגיע בקרוב. אבל כשהעיפה מבט מהחלון, הבינה מיד שאין שום סיכוי. המטוס כבר הנמיך לנחיתה. במבט חטוף הספיקה לראות ים וגבעות, שדות מלבניים, שורות עצים, בתי מגורים וכמה בניינים גדולים יותר, ואפילו את הסמל המוכר של איקאה. גם באתונה? חשבה. בדיוק באותו רגע פגעו הגלגלים במסלול, וכמה אנשים מחאו כפיים בהתלהבות לכבוד הנחיתה המוצלחת. אלי הרימה גבה בתמיהה: הרי זה התפקיד של הטייס - להביא את הנוסעים בשלום למחוז חפצם.

ברגע שהדלתות נפתחו, חדרה למטוס רוח חמימה, שהביאה איתה ריח חדש ולא מוכר. אלי תהתה מה הריח הזה - אולי תערובת של זיהום אוויר ותימין? - אבל בכל זאת שאפה אותו בהנאה.

כשתחבה יד לתיק כדי להוציא את הדרכון, נתקלה קודם כול במעטפה הגדולה. התור בביקורת הגבולות היה אטי, והיה לה זמן לקרוע את פינת הנייר החום ולהציץ פנימה: מחברת בכריכת עור כחולה, שקצות דפיה צהבהבים קצת. אלי תחבה את המעטפה בחזרה לתיק.

אוטובוס לקח אותה מנמל התעופה לתחנה המרכזית של חברת KTEL. המקום היה עמוס ומבלבל, מלא שאגות מנועים, צעקות נהגים שמכריזים על יציאה לדרך, ורעש בלתי־פוסק של מאות נוסעים שמתרוצצים לכאן ולשם וגוררים אחריהם תיקים ומזוודות. אלי כמעט נחנקה מריח הדלק הצורב.

בסופו של דבר מצאה את דוכן הכרטיסים המתאים, שילמה חמישה־עשר אירו, וברגעים הספורים שנותרו לה הצליחה לקנות משקה קר וכמה חטיפים לפני שעלתה לאוטובוס.

כשהתמקמה במושב ליד החלון והשקיפה על המהומה המהבילה בתחנת האוטובוסים, כבר ידעה שבדבר אחד א' צדק לגמרי: אנשים כאן לא אוהבים שתיקות. הנוסעת הקשישה שלצדה לא ידעה אפילו מילה באנגלית, ובכל זאת התעקשה לתקשר איתה במשך שעה לפחות, עד שנרדמה. בזמן הזה הספיקה אלי לשמוע על ילדיה, מה הם עושים ואיפה הם גרים, ולאכול שני עלי גפן ממולאים ופרוסה של עוגת תפוזים טרייה (פרוסה שנייה הייתה מונחת עכשיו על התיק שלה, עטופה במפית).

באחת הפעמים שפתחה את התיק, ראתה בחטף את קצה המעטפה הגדולה מתחת לקרדיגן שלה. היא תכננה להוציא את המחברת במהלך הנסיעה, אבל קרני השמש החמימות שחדרו מבעד לחלון והטרטור הקבוע של האוטובוס הרדימו אותה לבסוף.

רק כשהגיעו לנאפפליו, כעבור שלוש שעות כמעט, שמה לב שהמעיל שלה לא איתה. כנראה נשאר במטוס. לרגע כעסה על עצמה, אבל כשהמתינה בשמש ליד האוטובוס עד שהמזוודה שלה תצא מתא המטען הגדול, החל הכעס להתפוגג. השמש חיממה את גבה, והיא הבינה שבגדים כבדים הם נטל מיותר כאן. היא הרגישה כמו נחש שהשיל את עורו.

מוניות חנו בשורה ארוכה ליד תחנת האוטובוס, ולפי ספר ההדרכה שנועצה בו היה עליה להיעזר באחת מהן כדי להגיע לאתר הנופש בחוף טוֹלוֹ. אבל לפני כן רצתה לראות קצת את נאפפליו. היא גררה אחריה את המזוודה, יצאה לעבר העיר העתיקה ופסעה בעקבות שלטי ההכוונה, שלמרבה המזל היו כתובים גם באנגלית.

אחרי הליכה קצרה הגיעה לכיכר המרכזית, שאותה זיהתה מיד מהגלויה. תחושת הדז'ה־וו העלתה בה חיוך.

מכיוון שהייתה רגילה להיות לבדה, לא הרגישה נבוכה כשהתיישבה בבית הקפה הראשון שנקרה בדרכה. המלצר ניגש אליה במהירות, וזמן קצר לאחר מכן הונחה לפניה כוס הקפוצ'ינו שהזמינה, בתוספת כוס מים קרים ושתי עוגיות אגוזים קטנות וחמימות. בפעם השנייה בשעות האחרונות חוותה את הכנסת האורחים היוונית שהוזכרה לא פעם בגלויות.

היא לגמה את הקפה והביטה סביבה. שעת ערב מוקדמת ביום שישי, ובכיכר התקהלו בני כל הגילים. הורים דחפו עגלות תינוקות, ילדים רכבו על אופניים, בני נוער הפגינו תרגילי רולרבליידס ראוותניים, וזקנים טיילו שלובי זרוע או נסמכו על מקלות הליכה. בתי הקפה מסביב לכיכר היו מלאים עד אפס מקום. ערב נעים באמצע ספטמבר.

המעטפה הגדולה הייתה מונחת לפניה, על השולחן. היא תחבה אצבע לקרע שיצרה קודם, פתחה לגמרי את החלק העליון והוציאה את המחברת. לאחר שתחבה את הנייר החום לכיס צדדי בתיק, אחזה אלי את המחברת, הביטה בכריכה והתלבטה. גלויות הן טקסט פומבי, גלוי לעין, אבל מחברת היא כמו יומן, לא? אם תקרא אותה, תפר את פרטיותו של הכותב, לא? בהחלט חשה מסיגת גבול כשפתחה בחשש את הכריכה הקדמית. בעלעול מהיר ראתה שכל עמודי המחברת מלאים באותן שורות שחורות, בכתב ידו המוכר של א', שכולו סדר וקפדנות, אף שלפעמים הוא קשה לפענוח.

היא הרימה את עיניה והשקיפה על הכיכר, ובזמן שהרהרה יצרה אצבעה צורת ש' בפירורי העוגיות שבצלחת. הנמענת של הכתובים האלה לא תוכל לקרוא אותם. אלי לא מכירה את הכותב והוא לא מכיר אותה, כך שגם אם יש כאן הפרת פרטיות, איש לא ייפגע ממנה.

וכך, בסקרנות בוערת וברגשות אשמה מעטים מאוד, החלה אלי לקרוא את העמוד הראשון.

אבל אחרי כמה מילים עצרה: עדיף שתגיע קודם למלון ושם תוכל לקרוא בנחת. היא הצמידה את המחברת אל חזה, קמה וניגשה אל שורת המוניות. "טולו," אמרה בהיסוס. "מלון מרינה."

בשעת ערב מאוחרת יותר, על המרפסת הקטנה בחדרה, החלה שוב לקרוא.

רוצים לקרוא את ההמשך? היכנסו לכאן