"סיפורה של שפחה": עולם אכזר, טלוויזיה מצוינת
אישה אחת שהפכה לשפחה עומדת במוקד הסדרה, אבל מלבד סיפורה המהפנט של הגיבורה באדום יש בה עוד המון גוונים ורבדים מרתקים. המציאות הרחוקה אך קרובה שהציגה "סיפורה של שפחה" הייתה אכזרית, מושכת ובעיקר מעוררת מחשבה. כמה מילים לסיכומה של עונה - כולל ספוילרים
מטרידה. זו המילה הראשונה שעלתה לראש במהלך הצפייה בטריילר של ״סיפורה של שפחה״ לפני עלייתה של הסדרה ב-HOT. העלילה, המבוססת על ספרה של מרגרט אטווד, מתארת מציאות בחברה מערבית לחלוטין, ארה"ב של ימינו, שבה נלקחות מנשים כל הזכויות שלהן. הפריימים הראשונים ממנה כבר ייצרו אי נוחות פנימית, אפילו רתיעה מטלוויזיה שלא תספק אסקפיזם מלא. מטרידה, בקיצור.
ובכל זאת, היא נראתה מרתקת. עלילה שטוותה סופרת עם קבלות היא תמיד נקודת התחלה טובה - וכך גם ההחלטה ללהק לתפקיד הראשי את אליזבת מוס, שכבר הוכיחה את עצמה ב"מד מן" וב"קצה האגם".
התחושה המטרידה לא התפוגגה מפרק לפרק, להיפך, אבל איתה הגיעו גם דרמה, מתח, דמויות מושכות. דמעות. בעיקר הגיעה איתה הזדהות. כי "סיפורה של שפחה" היא הרבה יותר מעלילה מבעיתה - היא טלוויזיה נהדרת.
מרגרט אטווד - הסופרת שחוזה לכם עתיד שחור
מחאה של שפחה: הפגינו נגד חוק ההפלות לבושות בבגדי הסדרה
דרך הגיבורה ג'ון (או בשמה העדכני שלפרד) התוודענו למציאות אכזרית שמורכבת מכמה מעמדות ברורים והושתתה לאחר שהשלטון נתפס בידי קבוצה דתית שמבקשת לחזור לחוקי התנ"ך. עד שהשתלטה אותה קבוצה על כל עמדות הכוח והביאה עמה סדר חדש, חייה של ג'ון וחבריה נראו דומים מאוד לחיים שלנו היום בעולם המערבי – מלבד בעיית פריון חמורה שהביאה לירידה בילודה ולתמותת תינוקות ברחבי העולם.
ג'ון למדה באוניברסיטה, עבדה, התאהבה והקימה משפחה. היא גם עשתה ספורט, שתתה יין, ישבה בבתי קפה. בחורה רגילה. בתחילה, עם שינויי השלטון, לא אישרו לה להחזיק יותר חשבון בנק, אחר כך פוטרה מהעבודה פשוט בשל היותה אישה. בסוף, אחרי שברחה ונתפסה, היא הופרדה מבתה בכוח ולמדה על בשרה שלאדונים החדשים – מצייתים. בגלל הפוריות המוכחת שלה היא שויכה למעמד של שפחות שכל מטרתן הוא להרות וללדת את ילדי הבכירים בשלטון החדש. לא להיות אם, חלילה. להרות, ללדת, ולהמשיך למפקד הבא. רחם עם פנים וידיים. וגם אותן אפשר לכרות.
ג'ון היא הגיבורה אבל לא היחידה שנחשפנו אליה. מפרק לפרק התבררו המעמדות שמרכיבים את המדינה החדשה - גלעד. בראש הפירמידה עומדים מפקדי הצבא החדש. לצדם נשותיהן. ה"מרתות" הן עוזרות הבית, נשים שלא יכולות ללדת אז נמצאה להן עבודה אחרת. גם לבשל צריך הרי. על הסדר החדש והציות לחוקים מפקחים "העיניים", מרגלים ומפקחים מטעם השלטון. לקראת סוף העונה נחשפנו למעמד קצת אחר, מהשוליים – זונות. באופן לא מפתיע (אבל מרגיז במיוחד) בגלעד הדתית נותר ביקוש למקצוע העתיק בעולם. על ה"שפחות" מפקחות ה"דודות". ולכל מעמד צבע ולבוש משל עצמו.
ומה עם כל מי שלא ציית, מרד או סתם העדיף להמשיך לאהוב את בני מינו למרות הציווי הדתי? לקולוניות השליכוהו. או לתלייה. שתי האופציות ככל הנראה דומות.
כל פרק ייצר תגובות רגשיות חזקות. קורותיה של ג'ון/ שלפרד עוררו אצל הצופים את התהייה המתבקשת: מה היינו עושים אנחנו? איפה היינו ממוקמים ביקום הנורא הזה? כי המציאות שמתארת הסדרה היא לא באמת כה רחוקה. באוכלוסיות דתיות שונות הרי קיימים איסורים רבים על נשים והן נדרשות לכסות את עצמן גם ב-2017. אטווד כתבה את הספר בין היתר בהשפעת המהפכה החומייניסטית באיראן, שבה הוכרחו נשים שחיו בתקופת השאה המתירנית - להתכסות בבורקות ולהיעלם מהעין. ולא צריך להרחיק עד ימי חומייני בשביל להיתקל בהתערבות מוחלטת בגוף האישה כמו איסורים על הפלות. לא סתם ייצרה הסדרה הזו שיח מתמשך - מ"סאטרדיי נייט לייב" ועד הפיד הקרוב לביתך, והפכה לאחת המדוברות ביותר השנה. ככה זה עם טלוויזיה טובה.
ההזדהות היא תוצר של עולם שהוא רחוק ולא רחוק שתיארה אטווד עוד ב-1985. אבל ההשפעה של הסדרה על הצופה היא גם תוצאה של סדרה עשויה היטב. ההישענות על ספר שחף משטיקים תסריטאיים מספקת לנו עלילה עמוקה ומרובדת, אבל היכולת לצלול אליה, על כל גווניה, היא כבר פריבילגיה טלוויזיונית. "סיפורה של שפחה" נקטה בכל האמצעים העומדים לרשותה – תקריבים על עיניים שאומרות הכל, פריימים שנראים כמו יצירות אמנות, מוזיקה שמזכירה לך שמדובר במציאות בת זמננו, עריכה מהודקת וסטיילינג מדויק עם פוטנציאל לככב במסיבות פורים תל אביביות.
סטיילינג היא אולי מילה קטנה מדי בשביל לתאר את האסתטיקה המרהיבה של "סיפורה של שפחה". דוגמה אחת מתוך רבות היא סצנת הסקילה: קצב ההליכה האחיד, הצבעוניות הקונטרסטית (אדום ולבן), כובע הכנפיים (שם כל כך אירוני בהתחשב במצבן) ואפילו האבנים העגולות שיועדו לרוצץ גולגולת ונראה שנבחרו אחת אחת על ידי מחלקת הארט - מוכיחים כי האכזריות אולי קשה ללב, אבל נעימה כל כך לעין. הקניות בסופרמרקט הדל במוצרים הופכות כל קניית קילו תפוזים למחול פיוטי, וכל מרפאה בגלעד נראית כמו החלום הרטוב של חולי ניקיון כפייתיים.
בכלל, עושה רושם שהעיצוב כולו משרת ומאדיר את המדיניות הגלעדית הנוקשה ולא פחות מזה את הצביון הדתי שלה. משחקי האור והצל בעיצוב הפריימים והחלונות המוכרים מציורי הדת הקלאסיים מציגים את ג'ון כקדושה מעונה ומזכירים בכל רגע את רוח האלוהים המרחפת מעל "הטקס" - או בעיקר את היעדרה.
התקריב שניתן לנו מדי פרק על כל מעמד ומעמד סיפק תמונה גדולה יותר של מציאות שגם אם לפעמים נדמה כך – היא לא כולה שחור ולבן. סרינה אשת המפקד יצרה עולם שכעת היא לא באמת יכולה להיות חלק מתפקד בו. האישה שפעם כתבה ספרים, לא יכולה כעת לקרוא אותם ורותמת את כישוריה מקסימום להפקת ארוחת ערב חגיגית. הדודה לידיה (אן דאוד המעולה) היא סוהרת עם רגשות אימהיים כלפי השפחות שהיא מכשירה ולפעמים גם מענה בשם הצדק. לניק לא הייתה עבודה בעולם הקודם ועכשיו הוא עין – שמצוי תמידית ברגשות חצויים. הרומן בינו לבין ג'ון מגלה לנו עד כמה הוא חש לא בנוח בחליפה השחורה שלו מצד אחד, ולא עושה דבר כדי להיחלץ ממנה מצד שני. המפקד ווטרפורד (ג'וזף פיינס בתפקיד נאלח) נהנה מכל העולמות, אבל הוא לא נראה כמו אדם מאושר בשום שלב. אין שחור ולבן – יש אדום, כחול והמון אפור.
בפרק האחרון לעונה (ששודר אתמול, א', ב-HOT) קרה הדבר שמבחינת המציאות הגלעדית הוא המטרה העיקרית – ג'ון בהריון. העונה שנפתחה בהצהרה של ג'ון כי תשרוד בשביל בתה, הסתיימה בפרק על אימהות. היא ראתה את בתה האנה לראשונה, וכל הרגשות שכלאה התפוצצו בסצנה חייתית. הלביאה הציצה מבעד לחיה המפוחדת. סרינה, שכל כך רוצה להיות אם בעצמה, הפעילה בפרק כל טיפת כוחניות שבה כדי לקבל את רצונה. היא נגלתה במלוא האכזריות והאומללות שבה. ג'אנין ניסתה לקחת את בתה ולצלול אל מותה, ואף שוויתרה לבסוף על הילדה – נידונה לסקילה. בגלעד דורשים לייצר ילדים, ומתעלמים מכל הרגשות שכרוכים בהורות.
אבל הרגשות האלה הם לא כוח שאפשר להכניע. לפחות כך רומז לנו הפרק האחרון. ג'ון מסיימת אותו בתוך רכב אפל שלוקח אותה אל הלא נודע. לעבר עונה שנייה, שנותר רק לקוות שתהיה טובה כמו הראשונה. ומטרידה.
