אן האת'וויי: "צופה בסרטים שלי כדי ללמוד איך להשתפר"
השחקנית אן האת'וויי למדה לסלוח לעצמה אחרי כישלונות, מבינה ללבם של מבקרי הקולנוע וגם של הפפראצי. בימים אלה היא מעדיפה להשתתף בסרטים עצמאיים כמו "קולוסאל", אבל לא סוגרת את הדלת בפני האולפנים הגדולים. ומה עם לשוב לחליפת גיבורת על כמו וונדר וומן? "התעייפתי מהפיצוצים והיריות", היא אומרת בראיון
"איך אמרת, גא גא? לא שמעתי עליה", זו הייתה תגובתה הספק מבולבלת ספק נבוכה של אן האת'וויי כשהתבקשה לחלוק את דעתה על הופעתה של גל גדות כוונדר וומן. השחקנית האמריקנית גילמה את גיבורת העל קאט-וומן ב"עלייתו של האביר האפל" בבימויו של כריסטופר נולאן. היא הייתה עזר כנגדו של באטמן בגרסת כריסטיאן בייל, כפי שגדות הייתה לצד איש העטלף בגרסה המעודכנת של בן אפלק ב"באטמן נגד סופרמן". אחרי שהיא מחברת אותיות לשם, ואז לפרצוף, האת'וויי מודה בהכנעה: "לא ראיתי את הסרט, אבל לא מפתיע אותי בכלל שהיא כוכבת ענקית בישראל. אפשר לראות שיש לה נוכחות רבת עוצמה".
הראיון עם האת'וויי נערך בעיצומו של פסטיבל טורונטו, שם הושק סרטה החדש "קולוסאל", שיעלה מחר (ה') לאקרנים בישראל. מאז סביר להניח שהשחקנית בת ה-34 כבר למדה מי היא גל גדות, שהובילה בכוחות עצמה את "וונדר-וומן" שהוקדש לה. האת'וויי מצדה כבר פחות נמשכת לתפקידים שכאלה. עם פסלון אוסקר בארון (על תפקידה כשחקנית משנה ב"עלובי החיים"), זוגיות משגשגת עם המפיק היהודי אדם שולמן שלמענו התגיירה, ובן שהביאה לעולם לפני קצת יותר משנה, היא תרה אחר פרויקטים קטנים אך מאתגרים יותר מבחינתה. כזה הוא "קולוסאל" שביים נאצ'ו ויגולנדו הספרדי, ושאינו נענה לאף תבנית ז'אנריסטית. האם זוהי דרמה, מותחן פסיכולוגי, סרט מפלצות, או אולי קומדיה? כל התשובות נכונות במקרה הזה.
"אנחנו מתייחסים לסרט הזה כאל-ז'אנרי כי הכל הולך לכיוון הזה. לאורך השנים הטלוויזיה והקולנוע יצרו עבורנו סיפורים שהתרחשו בתוך עולם מובנה משלהם. עם זאת, הדבר הבא הוא לערבב את הכל ולתת לזה טוויסט מיוחד. לא פעם ראיתי סרטים שהיו נהדרים, אבל לא הבשילו למשהו מקורי שאינו צפוי", אומרת האת'וויי ומפגינה אמפתיה מפתיעה כלפי מבקרי הקולנוע, "אני מניחה שיש להם עבודה קשה, ללכת לכל הסרטים מבלי יכולת לברור ביניהם. ברור לי שלא קל להם לצפות באותן נוסחאות שחוזרות על עצמן, ושהן שחוקות מאוד".
"קולוסאל" כאמור הוא הכל חוץ מצפוי. הוא מתחיל כמו דרמה אינטימית כשגלוריה (שמגלמת האת'וויי) מתעוררת אחרי עוד ליל שתייה בלתי מרוסנת. בן הזוג האוהב שלה (דן סטיבנס) מחליט שנמאס ומורה לה לעזוב את הדירה הבורגנית שלו, לפחות עד שתיפרד לטובתו מהטיפה המרה. מבולבלת ושבורת לב היא שבה לבית משפחתה הנטוש בעיירה מנומנמת, ומנסה לאתחל את חייה. מפגש מקרי עם בעל בר מקומי בשם אוסקר (ג'ייסון סודיקיס) מביא לחידוש הידידות ביניהם מן העבר, אחרי שנים של נתק.
הקשר החברי מתהדק ומזמן אווירה קומית לסרט, אלא שאוסקר רוצה יותר, והחיזורים שלו הופכים למאיימים יותר ויותר. כל זה קורה במקביל לאירועים בלתי נתפסים שמתרחשים בצד השני של העולם. מפלצת ענקית דמוית גודזילה תוקפת את בירת קוריאה סיאול. המונים מאבדים את חייהם, והרשויות חסרות אונים. אף אחד לא יודע מאיפה המפלצת הגיעה. בלי לגלות יותר מדי אפשר להגיד שהיא הגיעה מאותה עיירה מנומנמת של גלוריה ואוסקר, ומשם יגיע הפתרון למשבר, לא לפני שהוא ילך ויסתבך ויגרום לאסון גדול עוד יותר.
כשמדובר על להכריע את המפלצת, אין מדובר בהכרח על אותו יצור ענק ומפחיד שצץ בסיאול. אוסקר, שאיתו אנחנו עושים היכרות ראשונית כגבר בודד ותבוסתן, הופך למפלצת אנושית ככל שהוא צובר ביטחון, מנסה לפתות את גלוריה בעזרת אלכוהול ואינו מרפה. הוא כופה עצמו עליה בכל דרך אפשרית. וגם כזאת שלכאורה אינה אפשרית. גלוריה למזלה מוציאה מעצמה כוחות שלא ידעה שהיו בתוכה, ומתנגדת באמצעות עקשנות ותושייה רבה. הדמות השברירית למראה שלה מהווה ביטוי לעוצמה נשית – לא פחות מזו של וונדר וומן של גדות.
המסרים הללו לא מפתיעים כשמדובר במי שהוכתרה כשגרירה של רצון טוב נשי מטעם האו"ם, תואר שמזמן זיקה נוספת לגדות, גם היא כזכור הייתה ליקירת האו"ם לרגע. ואם מתעקשים אפשר להבחין בהיבט נוסף שקושר בין השחקניות. כמו גדות שהייתה בשלבים הראשונים של ההריון השני שלה בצילומים המאוחרים של "וונדר-וומן", כך גם האת'וויי התייצבה להפקת "קולוסאל" בסתיו 2015 כשהיא בחודש הרביעי להריונה. "אני מקווה שבעוד 15 שנה בני יצפה בסרט ויהיה גאה בו, ואני מקווה שהוא לא יצטרך לעשות את ההקשרים שבין האנרגיות הרעות בסרט למציאות שלו", היא אומרת.
לידתו של ג'ונתן במרס 2016 שינתה את גישתה של האת'וויי לחייה המקצועיים ובעיקר את יחסה לתקשורת שמסקרת אותה בכל צעד. "אני ערנית יותר למה אני מביאה מהעולם המקצועי שלי חזרה הביתה, באיזה מצב תודעתי אני נמצאת במרחב האינטימי שלי. כאמא אני מאוד קשורה לבן שלי ולצרכים שלו. זה הפך אותי למודעת מאוד לסביבה ולעצמי", היא מודה.
יש ב"קולוסאל" ביטויים של מגלומניה, שפורצים הן בממד האישי של הדמויות באמריקה והן במתקפת המפלצת הענקית בקוריאה. זה מזמן מחשבה על מעמדם של שחקני קולנוע שדמותם מוקרנת על מסך הקולנוע מול קהל של צופים שחוזים בהם בגדול, גדול מאוד.
"אני נמצאת בשלב בחיי בו אני מרגישה ששנאה עצמית לא משרתת אף אחד. למעשה אני חושבת שזה מה שעומד בבסיסם של סרטים: איך הגישה המגלומנית, ההתמקדות בעצמך, מובילה להרס עצמי", מסבירה האת'וויי את נקודת המבט שלה על העניין. "אתה מבין שמה שאתה עושה לא משליך רק עליך, ושהאנרגיה שאתה מקרין מגיעה למישהו בצד השני של כדור הארץ, ויש לך השפעה על העולם מסביב. אז אני מנסה לא להיות קשה עם עצמי. אני הולכת לצפות בסרטים שלי, לא רק כי אני צריכה, אלא גם כדי ללמוד איך אני יכולה להשתפר. אבל במקרה הזה נהניתי כל כך מהסרט כך שאני יכולה אפילו ליהנות מעצמי בגדול על המסך. ושמחתי להתרשם מתגובות הצופים כשהם מבינים שמותר להם לצחוק גם ברגעים מפחידים".
כשקראת את התסריט שבוודאי היה מורכב ומסובך, לא חששת להיכשל?
"קראתי ספר נהדר על הרגע שבו תקווה הופכת להכחשה, ובהחלט חוויתי רגעים כאלה בחיי - אבל במקרה הזה הרגשתי עמוק בתוך בועת התקווה. לא חשתי שהאופטימיות שלי פוחתת".
ומה עושים במקרה כזה של אובדן תקווה?
"אין מה לעשות. כל מה שנשאר הוא להתכונן למהלומה ולהשפלות שהאינטרנט יגיש לפתחך. ובכנות, את משתדלת להיות אדישה לתגובות ולתרום מה שאת יכולה מהכוח המוגבל שלך, ובמקביל לנסות לנצור זיכרונות יפים מההפקה. בסופו של דבר גם אם הסרט כושל, זה לא אומר שאת צריכה לבכות על הזמן שהשקעת בו. את עושה את המיטב".
מקורות הגישה של האת'אוויי נמצאים בתקופת נעוריה בניו יורק, עת נדדה יום יום מביתה שבברוקלין לבתי הקולנוע הקטנים והנישתיים של מנהטן, או לחילופין לספריות הווידאו הקרובה למעונה. "תמיד חיפשתי פנינים של קולנוע עצמאי איכותי. היו כל כך הרבה כאלה בשנות ה-90, וגדלתי לתוך סרטים כמו "רעש, מצלמים!" (טום דיצ'ילו, 1995) שהיה האהוב עליי בתיכון, וכך גם "להיות ג'ון מלקוביץ'" (ספייק ג'ונז, 1999). כשקראתי את התסריט של 'קולוסאל' והבנתי שיש לי הזדמנות להשתתף בזה, החלטתי ללכת על זה כמחווה לעצמי בגיל 16. אן של אותם זמנים הייתה כל כך אוהבת את הסרט הזה וחושבת שהוא מגניב".
למרות ההעדפה הברורה של השחקנית הפיקחית והמשעשעת לקולנוע העצמאי האמריקני, היא לא מתכוונת לסגור דלתות בפני האולפנים הגדולים – אפילו לא בהפקות גיבורי על עתירות תקציב. לכן היא מתחמקת באלגנטיות בתשובה לשאלה מה פגום בסרטים החדשים מבית DC קומיקס והאחים וורנר בהובלת זאק סניידר, ביחס לטרילוגיית "האביר האפל" של נולאן שבה השתתפה כאמור. "אשמח להמשיך לעבוד עבור וורנר ברוס, ומאושרת שיצא לי להיות חלק מהיקום של DC קומיקס, או כל יקום שהוא בעצם", היא מצהירה בנימה ברורה של ציניות. ושוב מזכירה שבעצם בכלל לא צפתה ב"סופרמן: איש הפלדה", "באטמן נגד סופרמן" ו"יחידת המתאבדים" שהושמצו כל כך על ידי המבקרים וגם אכזבו יחסית בקופות.
ונראה שלהאת'וויי יש סיבה טובה ומנומקת להימנע מכל האקשן ומראות ההרס הנלווים לסרטי גיבורי העל של DC קומיקס וגם של מארוול. "קראתי איפשהו שחייבים להפסיק לקרוא לסרטים הללו 'סרטי גיבורי על' ולהתחיל לקרוא להם בשמם – 'סרטי מלחמה'. מה שהם מראים לנו זה מלחמה. לדברים האלה יש כוח. אנחנו צריכים לדבר על הסרטים הללו במונחים המתאימים להם", היא מבהירה.
"אני לא אומרת שהסרטים הללו הם רעים, או שהם אינם מעוררים את הדמיון, אבל באופן אישי - כחובבת קולנוע - קצת התעייפתי מכל היריות והפיצוצים, וכל המוות. אני קצת מותשת מזה. לכן אני מעדיפה את 'קולוסאל' כי האלימות שבו מוצגת באופן בר הכלה".
לפנייה לכתב/ת 
