מצחיק ושטחי: ספרו הילדותי של סלמן רושדי
סלמן רושדי לא מצליח לחדש בנושא עליית הקיצוניות הדתית בספרו "שנתיים, שמונה חודשים ועשרים ושמונה לילות", וגם ההומור וכושר ההמצאה שלו לא מחפים על כך שמדובר ברומן בינוני
הרומן הזה, שראה אור ב־2015, סלמן רושדי רוצה לומר משהו על הרגע ההיסטורי הנוכחי. כמו סופרים רבים אחרים מהזמן האחרון (איאן מקיואן, מישל וולבק, א"ב יהושע) הוא מבקש להתערב באחת הסוגיות הבוערות בעולם כיום: עליית הפונדמנטליזם הדתי בפרט והדת בכלל. טולסטוי כבר הזהיר מפני הנטייה שבה נושאים אקטואליים "חמים" הופכים פתאום להיות חשובים (לכאורה) בתהליך מעגלי שנוצר בין התקשורת לקהל — אבל נדמה שהנושא הזה הוא באמת מרכזי לעידננו. ולרושדי, כידוע, יש הצדקה מלאה לעסוק בו, מכיוון שהוא עצמו נפגע מהקיצוניות הדתית ונרדף בגינה.
אבל למרות ההצדקה, ברומן הזה לפחות אין לרושדי הרבה מה לומר על הנושא. הציוויליזציה המערבית החילונית זקוקה לסנגור בוגר ומעמיק מרושדי כפי שהוא מתגלה בספר זה. ובעיקר זקוקה לסנגור שיודע מה הוא רוצה לומר: כי לא תמיד ברור שרושדי יודע זאת. התחושה היא שהוא משוטט אנה ואנה ומקווה שאיזו תובנה, משהו, ייצאו לפתע כמו שד מתוך מנורת קסמים.
באופן ילדותי למדי, רושדי מספר על עולם הג'ינים, שדים החיים את חייהם במקביל לעולמנו. אלא שהג'ינים האלה חודרים לפתע לעולם שלנו ופותחים במלחמה ביניהם — מלחמה על נשמתו, גופו וגורלו של המין האנושי: מצד אחד ג'ינים שמנסים להטיל פחד על בני האדם כדי שישובו להיות מאמינים כנועים, מהצד השני ג'ינים נאורים שמבקשים לחלץ את בני האדם מהבערות, צרות המוחין והקנאות. שורשי המלחמה האפוקליפטית, שאנו למדים מהרומן ששינתה את פני האנושות לנצח (הספר כתוב מפרספקטיבה עתידית רחוקה), מצויים בימי הביניים, בציוויליזציה המוסלמית הכבירה שהתקיימה אז. הג'ינים "הטובים" הם צאצאיו של הפילוסוף המוסלמי הדגול אבן רושד (הקרבה לשם רושדי מרחפת כאן, כמדומה, בקריצה), שניסה לגשר בין האיסלאם לפילוסופיה היוונית הקלאסית. ואילו הג'ינים "הרעים" הם בני בריתו של אל־ע'זאלי, דמות היסטורית גם כן, יריבו הפילוסופי של אבן רושד, שכפר ביכולת לגשר בין התבונה לדת. את הג'ינים הנאורים מנהיגה דוניא, מעין גיבורת־על שהתאהבה באבן רושד וכעת, לאחר כמעט אלף שנה, מנהיגה את צאצאיהם המשותפים למאבק בבני בריתו של אל־ע'זאלי.
כל זה, כאמור, ילדותי להפליא, והעובדה שהרומן "נכתב בהשראת 'סיפורי אלף לילה ולילה'", כפי שנכתב בגב הכריכה, לא תשנה זאת. ההיכרות, אפילו השליטה של רושדי בתרבות הפופולרית, מכתימה אותו באחד מחטאיה של התרבות הזו: ילדותיות. אל-ע'זאלי מזכיר במעורפל את דמותו של "האינקוויזיטור הגדול" של דוסטויבסקי, רק על מנת שהקורא יחוש בהבדל בין העומק של הסופר הרוסי לשטיחות של רושדי.
(בהערת אגב ניתן לומר, שכדי לדון כהלכה בחזרתה של הדת בעידן שלנו יש להתייחס לפערי המעמדות הגדלים והולכים בעולם הנוכחי. הדת היא, בין היתר, פיצוי על חסך, וכשנכסי העולם נחלקים באופן בוטה כל כך בצורה לא שוויונית, הדת היא מוצא הגיוני לרבים. למעשה, ניתן לטעון שחילוניות אפשרית רק בחברת שפע שוויונית. אבל כל זה נעדר אצל רושדי).
אז האם זה רומן גרוע? לא. רק בינוני. הוא לא גרוע, ראשית, כי כושר ההמצאה של רושדי נוכח כאן ומשעשע למדי. בין הדמויות יש גנן ממוצא הודי שמגלה יום אחד שמרווח נוצר בין רגליו לבין הקרקע; תינוקת שגורמת לכל השקרנים והמושחתים לפתח נגעים נראים לעין שחושפים אותם בקלונם; יוצר קומיקס שפוגש במציאות יצורים שנראים כמו אלה שהוא בורא על הדף; או דון ז'ואן הולל שהופך לפתע לרומנטיקן ומתאהב באופן נואש בנשים שלא שמות עליו. כל אלה שייכים לעידן "המוזרוּת", שהוא החלק המקדים למלחמה על עתיד המין האנושי שרושדי משרטט ברומן.
בנוסף, גם אם ברמה הכוללת הרומן לקוי, קְטום־מסר, הרי שברמת המשפט והפסקה הוא שנון למדי ולפרקים מבריק. רושדי הוא בעל ידע רב, יש לו חוש הומור ייחודי, וגם יכולת מעניינת ללעוג לריאליזם־הפנטסטי שמאפיין את סגנונו בלי שהלעג יהרוס את המשחקיות שהרומן מזמן את הקורא לקחת בה חלק. הנה, לדוגמה, ההפתעה של מנהיג הג'ינים "הרעים" ביחס לאל־ע'זאלי, לאחר שהאחרון שיחרר את הראשון מהבקבוק שבו היה כלוא: "הוא לא ביקש משהו בו ברגע! זה היה חסר תקדים. עושר אינסופי, איבר מין גדול יותר, כוח בלתי מוגבל... משאלות אלה עמדו בראש רשימת התביעות של הזכר האנושי מהג'יני. מוחו המתאווה של הזכר האנושי היה חסר מעוף עד להפתיע".
הכתבה התפרסמה במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות"