"אח שלי איוב": חוויה מתסכלת

בספרו החדש של שמי זרחין, 'אח שלי איוב', יש גם רומן מצוין. בשביל לקרוץ אותו מהספר צריך אמנם קורא סלחן שניחן באורך־רוח ובנדיבות, אבל גם אם מרוט־עצבים - קורא כזה ייצא נשכר. לא אחת ירגיש את התערערותה של היציבות הריאליסטית, ובעיקר יתקשה להחליט אם לסווגה כריאליזם פנטסטי - סוגה אהודה שמשלבת את הפלאי בפיגומי־עלילה ריאליסטיים, או כמותחן פסיכולוגי - שבו הרובד הריאליסטי נפרם בגלל החשד שתופעות שונות בטקסט נבראו בתודעתם של הגיבורים. המועמד המוביל לניצחון בהתגוששות הז'אנרים הזו הוא המותחן הפסיכולוגי, בעיקר משום שמבעד לכל כשלי הסיפר, רוב הזמן הרומן נטוי אל מה שמבקש להתפענח - ובו־בזמן ממאן להתפרש - בנפשו של הגיבור, איוב.

מתוך "אביבה אהובתי". משיכה לגניבה(צילום: יוני המנחם)

איוב זה הוא נער כחוש, בן לאם שנפטרה בלידתו ולאב מזניח ושתקן. בחייו נוכחים מִרְיָם, אישה נכה שהוא סועד ושזהותה מתבררת בסוף הרומן, ויחזקאל, מפעיל גנבים מקומי שמרכז את הרפתקאות הגניבה של הנער. איוב הוא גנב, והגניבה, שהמשיכה של זרחין אליה מוכרת עוד מסרטו 'אביבה אהובתי', היא גם, ובהחלט לא רק, מעשה של חסד שהוא עושה עם קורבנותיו. בחֶסֶר שהוא מותיר בהם מתאפשר געגוע, וחסר כזה גם הופך להיות מנת חלקו מול שתי אהובות. מול כל אחת הוא מצמיח כפיל נפש אחר.

הראשונה, צפנת, היא בתה של מרים, ובמהלך הקשר איתה מפציע ברומן אלישע, דמות תאומה לאיוב, טפילה, שככל שהרומן נמשך והיא הולכת שכם אל שכם עם איוב היא נחשדת כיצירת נפשו. האהבה של איוב אל צפנת הרסנית ואפלה, ובהתאם - דמותו של אלישע היא דמות שמהותה נגרעת ממנה (פיזית; מגופו של אלישע ממש נגרעים חלקים), כהתרחשות מטאפורית למה שקורה באהבה רעה. השנייה, אביגיל, היא חיילת שאיוב פוגש בימים שלקראת מלחמת לבנון, ומולה מוכפלת דמותו פעם נוספת, הפעם כנער בשם דויד שחינו וחדוות נפשו מהדהדים את החיוניות הבריאה, המוארת, שבאהבה טובה.

יש מופת וגאונות בהכפלות הדמות שזרחין יוצר מול שתי האהבות. תנועת הספק שהוא כופה על הקורא - דמויות אמיתיות או הכפלות דמיוניות של איוב? - מעניינת ומוליכה את הקורא למחוזות בינה ורגש מרתקים ומצמררים. המאבק הפנימי בין שתי האהבות, משיכת האופל מלמטה וכניסת האור שמתגנבת - בניגוד לכל תזוזות הגניבה ברומן - דווקא פנימה, מספקות רגעים של חסד שצריך היה להבליטו כעיקר. אבל זרחין לא יודע די. את כוח היצירה שלו הוא רוצה להוכיח בכל דרך אפשרית, וכמו אל פרימיטיבי ויהיר, הוא מוכיח את כוח בריאתו בהרס בלתי מתפשר. לכן הוא פורם את האריג הריאליסטי בכל טקטיקה אפשרית - החל מפנטזיה, דרך סיפור מעשייה, מותחן פסיכולוגי, התערבות ארס־פואטית גסה, ועד מה שמבקר הספרות האנגלי ג'יימס ווד כינה "ריאליזם היסטרי". זה כשלעצמו לא דבר רע. עקרונית, יומרה חוצת ז'אנרים היא לגיטימית ואף מבורכת, אם הסופר מוכשר לכולם.

המספר של זרחין לא ניחן בחדות המחשבה, ונראה שגם לא בידע, הנדרשים למחוות הגותיות (מה שיש לו לומר על הגורל ויד־המקרה הוא טריוויאלי: הגורל גורלי ויד המקרה מקרית). הוא חף מהחן האלגנטי הנדרש להתערבויות ארס־פואטיות או רפלקסיביות (המספר שלו טרחן מאין כמותו - "הן זוהי דרכם של סיפורים, הם נעים אחורנית וקדימנית וימינתית ושמאללית וגם מזרחה ומערבה, לעיתים נוסססססקים או צולללללים אל מעמקי ים ואדמה" — ולא עוזר שהוא מכיר בטרחנות של עצמו ומטרחן גם סביב זאת), והוא נעדר לגמרי חוש איפוק, כך שמה שאמור לעורר פליאה לא אחת מעורר גיחוך. כמעצב משפטים ופסקאות, חסר לו חוש מידה. העברית שלו מופרזת (בוודאי בכוונה תחילה, אך לא בשיקול דעת, כי מה תועיל הכוונה בזאת: "ואז נפנית באחת, ועתה הליכתה מהירה, חמקמקית, תסרוקתית, סגלגלית, בורחנית, משונית, אצה לה ונעלמה"). היכן בכל זאת טמון כוחו? בעיניו. בריאליזם דק־אבחנה, עשיר ויזואלית, רוחש. שם, בנוף הספרות העכשווי, הוא מטיל זוהר. היכן שהוא בודה דמויות וסיטואציות הוא מפליא לברוא, אבל על כל זאת הוא מתעקש להכביד את חסרונותיו בשפה שיש בה הרבה, אך ליטוש אין בכלל.

התוצאה, אף שיש בה רגעים של ברק נדיר והבזקי גאונות של ממש, היא חוויה מתסכלת למדי: כמו לשמוע, בו־בזמן, סיפורים מרתקים מפיו של מספר צווחני שקולו בלתי נסבל, שוצף את האוזן ומותח את מידת הרהב עד הקיצון. האחריות היא גם של העורך. אם יש קוראים שמוכנים לקחת על עצמם את המשימה ולבצע בספר קריאה סלקטיבית מושיעה - ייתכן שדעתם וליבם יורחבו. אבל מוטב היה שאת הספר יקבלו כבר ערוך.

הכתבה התפרסמה במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות".