גאנז אנד רוזס בישראל: אחת ההופעות הטובות אי פעם
אקסל רוז כבר לא יפה כמו פעם אבל עדיין זמר נדיר וכריזמטי, סלאש הזכיר שוב לכולם שהוא אחד הגיטריסטים הגדולים בדורו, דאף מק'גן נשמע ונראה מצוין וכולם פשוט נהנו לנגן יחד. מעבר להפקה המלוטשת והסאונד המעולה, גאנז אנד רוזס באו לכאן לעבוד קשה, להזיע את חייהם על במת פארק הירקון ולתת לנו שלוש שעות של הופעת הרוק הטובה בעולם
משהו שחייב להיאמר בטרם תתחילו לקרוא: אם אתם מסוג האנשים שחושבים שגאנז אנד רוזס הם לא יותר משריד אייטיז-ניינטיז שסר חינו איפשהו ב-96', אתם יכולים להפסיק לקרוא עכשיו. אם אתם רואים בעצמכם בעלי טעם מוזיקלי אנין, נוהגים לבקר העדפות תרבותיות של אחרים ונהנים לצחוק על היעדר החן שמאפיין את התבגרותו הפיזית של אקסל רוז - אתם מוזמנים לחייך לעצמכם בשביעות רצון, לחוש עילאיים ומתנשאים ולהמשיך ליהנות מחיי זחיחות נפלאים ונטולי מודעות.
אבל אם אתם נמנים עם 60 אלף האנשים שהגיעו אמש (שבת) לפארק הירקון לראות את גאנז אנד רוזס בסיבוב האיחוד ההיסטורי שלהם, סביר להניח שאתם מבינים לבד שהייתם עדים לאחד הערבים המוצלחים שידע הפארק בכל תולדותיו - הופעה שתיזכר כאן כאחת הגדולות. כן, עד כדי כך.
רמזים לכך אפשר היה למצוא כבר מתחילת ההופעה. שמה של גאנז תמיד הלך לפניה כמאחרת סדרתית בעלייה לבמה, שבשנות ה-90' נהגה לייבש קהלי ענק לעתים יותר משעתיים. אבל השנה היא לא 1993, לאקסל רוז, סלאש ודאף מק'גן יש שעת עוצר של 23:00 בפארק הירקון, וכיאה לפרפורמרים הבוגרים והמקצועיים שהם בשלב זה של חייהם, הם עלו על במת הפארק דקה אחרי שמונה. מאותו רגע, ובמשך בדיוק שלוש שעות, הם לקחו את הקהל העצום שבא לראותם לנסיעה ברכבת הרים לילית שלא ישכחו עוד הרבה זמן.
מהפתיחה המתבקשת של "It's So Easy", דרך "Mr.Brownstone" ו"Welcome to the Jungle" - גאנז מודל 2017 מרגישה כמו הרכב ענק, שהדרך היחידה לתאר אותו תהיה "מפלצתי". זה לא חדש, גם בגלגול הקודם שלהם הם תמיד הרגישו גדולים מהחיים, הרכב שסך חלקיו יוצר על במה אימפקט מהסוג שמעטות הלהקות שמסוגלות לו. אבל הפעם לכל הגודל הזה נוסף אלמנט שנעדר בימיה הגדולים, וגם בביקור ההוא הידוע לשמצה מ-1993: מקצועיות.
קשה להסביר את רמות השיוף והליטוש ההפקתי שמלווה את המוזיקה בסיבוב ההופעות הנוכחי של אקסל רוז ושות', ומשחק תפקיד חשוב בערב. הסאונד המצוין, החלוקה השווה בין שלושת חברי הלהקה המקוריים על מסכי הענק, התאורה, הפירוטכניקה והווידאו ארט שליווה כל שיר ושיר - כולם מדויקים ויוצרים תמונה של שואו מרשים, שבכל רגע בו הושקעה מחשבה.
ומעל לכל היו השירים. וכאן זה נהיה מעניין: מצד אחד - למעט "Patience" (שהושמט לטובת "Don't Cry" ואולי בצדק - לנוכח הכעס שעלה אז לפני 24 שנים על השמטתה של הבלדה הפופולרית) - כל אחד ואחד מלהיטיו הגדולים של ההרכב נוגן שם. "Sweet Child of Mine" ,"November Rain" ,"You Could Be Mine" ,"Civil War" ,"Knockin' on Heaven's Door" - כולם גרייטסט היטס שהמעריץ הקז'ואלי הגיע לשמוע - וזכה בכך. מצד שני, גם המעריצים האמיתיים, אלה שחיים ונושמים את הלהקה הבאמת מגוונת הזו, קיבלו מנות אולד סקול ושירים למביני עניין ומיטיבי לכת ישר לווריד.
בין להיט ענק אחד למשנהו קיבלנו "rocket Queen", "Double Talkin' Jive" ואפילו "Coma" - לא שיר מובן מאליו בהופעה, בהתחשב בעובדה שאורכו 10 דקות. יותר מזה - אפילו יציאות נדירות מסוג "Used to Love Her" או "My Michelle" צצו כאן, ולאור זאת באמת שיש מעט מאוד שהמעריצים השרופים יכולים עוד לבקש. אולי את "Pretty Tied Up" שנעדר הפעם מהסט-ליסט.
החלוקה בין שירי רדיו מוכרים לשירי אלבומים לגרעין המאזינים הקשה הייתה חכמה ומידתית גם היא, כשבאמצע משובצים קאברים שונים - חלקם נהדרים כמו "The Seeker" של להקת The Who או המחווה לכריס קורנל המנוח, "Black Hole Sun". אחרים הרגישו מיותרים מעט, כמו "Layla" - שיר נעימות המתנה אהוד על מוקדי שירות של חברות סלולר.
ואיכשהו, גם אם חלק מהקאברים היו זרים לקהל המקומי (וכמוהם גם רוב השירים מ-"Chinese Democracy") קטעים מתים לא היו שם. לא מעט בגלל הפרזנטציה המעניינת ווירטואוזיות הגיטרה של סלאש - ללא ספק גנב ההצגה הרשמי של הערב, ואיש שהזכיר לכולם שוב למה הוא נחשב אחד הגיטריסטים הגדולים בעולם. והוא עשה זאת בעודו מזיע את חייו על הבמה, כמו יתר חברי ההרכב, שפשוט באו לעבוד - ולעבוד קשה. גם ריצ'רד פורטוס, גיטריסט הליווי, זכה ללא מעט זמן מסך והוכיח שיכולותיו לא מחווירות ממש גם כשהוא בצלו של סלאש.
ומה עוד היה שם, בערב הארוך, הגדוש אבל הלרגע לא משעמם: אקסל רוז, כבר לא הבחור היפה שהיה פעם אבל חתיכת סולן עם כריזמה, מבט מוטרף שעדיין נשאר שם בעיניים וזמר נדיר, שנשמע מצוין גם היום, אפילו יותר מהביקור האחרון שלו במחוזותינו ב-2012. דאף נראה ונשמע מצוין, ובאופן כללי ניכר שהחבורה שעל הבמה מתפקדת כמכונה משומנת היטב, כל אחד יודע את תפקידו ועושה אותו על הצד הטוב ביותר. את הערב הם מסיימים בביצוע המתבקש לקלאסיקה חותמת ההופעות "Paradise City", כשזיקוקים מרעידים את אדמת הפארק, שמיו מתמלאים קונפטי ובאיו חווים אופוריה יותר מקלה. טאץ' אחרון מגיע בדמות עמידת ראש שמבצע סלאש בטרם הוא ויתר חברי ההרכב נעלמים אל מאחורי הקלעים, כמו נותן לקהל עוד סיבה קטנה להתאהב בו מחדש.
מי שחשב שמדובר באיחוד שכל מהותו כלכלית אולי צדק בכך בהתחלה. אך כשרואים אותם בהופעה כבר די ברור שגאנז אנד רוזס פשוט נהנים לנגן יחד, והם עושים זאת בחדווה שקשה להסתיר. כשהאמן שעל הבמה נהנה אפשר לראות זאת, וזה בהחלט ניכר על כל אחד ואחד מחברי הלהקה. על רקע הזיקוקים סגר אקסל רוז את הערב בהבטחה לשוב בעתיד, ונראה מוקיר תודה על קבלת הפנים שזכה לה כאן.
ההופעה של גאנז אנד רוזס בישראל התקבלה באופן לא אחיד מרגע הודעתה. ההתלהבות מהידיעה הראשונית התחלפה בסקפטיות באשר ליכולת של ההרכב לרגש כמו פעם, ומשיצאה ההודעה כי כל הכרטיסים למופע נמכרו ניכר כי רוב חברי הפייסבוק המהססים שלכם ניצלו את הפלטפורמה כדי לנסות להשיג כרטיס, למה שהלך ונראה (ובצדק, כפי שהתברר), לאחד הערבים הגדולים שהיו פה.
אחרי הביקור ההוא מלפני יותר משני עשורים שהותיר לא מעט אנשים עם חצי תאוותם בידם, GNR הגיעו לישראל הפעם במסגרת סיבוב הופעות שמהווה עבורם תיקון לכאוס בו היו שרויים אז, כשהיו צעירים, פרועים וטיפשים. לא היו משקאות על הבמה, אפילו לא סיגריות. הביצועים עצמם נשמעו מדויקים יותר מאי פעם, הסולואים נאמנים למקור, ובסופו של דבר קשה להאמין שמישהו עזב את הפארק אתמול בתחושה שלא זכה לתמורה לכסף ששילם.
גאנז אנד רוזס הגיעו לכאן נישאים על גלי נוסטלגיה, אבל יעזבו בימים הקרובים כשהם מרחפים על גלי אהבה והערכה אינסופיים להם זכו כאן. ככה זה כשעשית מעל ומעבר למצופה, נתת את כולך על הבמה, ועוד עשית זאת בחום שהיה מכניע כוכבים צעירים יותר. בטח ובטח כשנתת כאן את מופע הרוק הטוב בעולם כרגע - ואת מה שייזכר כאחת ההופעות הטובות ביותר שהיו בישראל אי פעם.
