"כפר-סבא 2000": רצח בפרברים

"תראי, אמא", דפני מקריאה מהעיתון, "'הוא בחור נחמד', אמר שוטר שהיה מעורב בחקירה, 'כזה שהייתי שמח לשדך לבתי. הוא כריזמטי, מבריק ושנון. בחיים לא הייתי מאמין שהוא ביצע רצח אכזרי'. מעניין, לא?" דפני מסתכלת עליה, בוחנת כל שינוי בהבעה שלה. האף מתרומם, משהו בגבות נע וזע.

"מה כל כך מעניין אותך ברוצח?"

"כפר-סבא 2000". בהשראת הרצח שהסעיר את המדינה

ג'וליה פרמנטו. קו חתרני(צילום: זיו ברקוביץ')

רוצים לקרוא את "כפר-סבא 2000" (פן וידיעות ספרים) בגירסה הדיגיטלית? הורידו את האפליקציה לאייפון, לאייפד ולאנדרואיד

הקדמה (דצמבר, 2000)

"בגיל שבע-עשרה הייתי שופט בני אדם לפי תורת האבולוציה של דרווין, אדם מכוער הוא אדם טיפש. באופן אישי יש לי סלידה מליאור. אני רואה בו אדם מכוער. זלזלתי בו, ולכן לא היתה לי הסתייגות להתנפל עליו." הוא שואף מהסיגריה, הלחיים מתכווצות מבפנים, עשן החיים מתפזר בדמו. הנאשם ברצח, הם קוראים לו. הנאשם ברצח אמיתַי יונתן יושב בחדר החקירות עם אזיקי ברזל מסביב לפרקי הידיים, סיגריה בפה יש לו. גופו הארוך והזקוף מכוסה בסווטשרט כחול, על הרגליים מכנסיים כחולים, על כפות הרגליים ניו-באלאנס שנשרכו בעצבנות. כשהוא נוכח בחדר, החלל מיד מתרוקן מכל אדם. הוא מקרב את שתי ידיו הכפותות אל פניו היפות ושולף את הסיגריה מהשפתיים. הוא מקרב את המאפרה, מקרב את הכיסא לשולחן ומתרווח במושבו. אין צורך לשאול אותו שאלות, יא חבורה של אנאלפבתים, אמיתַי יונתן יגיד לכם הכול.

"לפני המעשה היתה לי שנאה עזה לבני אדם, ייחלתי לכך שיגיע קץ לאנושות." הסיגריה נמצצה עד תום. מובס הוא מניח את הבדל במאפרת הברזל.

"לדאבוני אני לא יכול לומר לכם מהו המניע. לדאבוני הרב זה התפוגג, היום אני אדם בן עשרים ואחת, אז הייתי אדם אחר, אדם בן שבע-עשרה." אמיתי יונתן מפנה את ראשו, עיניו לא נעוצות עוד בעיניו של החוקר, עכשיו הן מונחות על הבלטות. אפשר לראשונה לראות את תווי הפנים שלו. אבל גם כשלא ראו טוב, גם כשדמותו היטשטשה על מסך הטלוויזיה, יכלו לראות כמה הוא יפה, מה שקוראים יפה תואר.

רעמת תלתלים קטנה בצבע חול, ממש להעביר בה אצבעות בלילה זרוע כוכבים בשמים, להסתכל לו בעיניים ולהרגיש איזה רגש. העיניים כחולות כמו מים צלולים ועצובות. הוא לא עצוב, הוא לא עצוב. רק העיניים נראות עצובות, הוא נולד ככה. הזקן שגידל על הלחיים הרכות מגוחך, מגוחך כמו ילד שרוצה להיות מבוגר, כמו ילד שמדבר כאילו הוא מבוגר, כמו ילדה שלובשת ז'קט שחור לבית ספר.

"אין לי תשובות. יש תשובות למשהו בחיים האלה?" הוא זורק לחוקר שיושב בשולחן מולו.

אחר כך הם לוקחים אותו לחורשת האיקליפטוסים שכולם מכירים, היער שקוראים לו יער אוסישקין.

כבר אין לו סיגריות, אין לו חיים. הוא מדבר מילה-מילה, הברה-הברה. הוא עושה את זה כמו שצריך, הוא תלמיד מצטיין.

"למה רצחתי? רגשית למה באמת רצחתי את ליאור? לא אהבתי את העיניים שלו. היו לו עיניים של נקבה. כמו שאמרתי, כשאני מסתכל על בני אדם אני שופט אותם לפי העיניים. לפי הפנים. לא לפי הגוף אם הם רזים או שמנים, לא לפי המוצא שלהם, לא לפי העדה שלהם. גם לא לפי הדרך שהם מדברים, בעצם גם לפי הדרך שהם מדברים. לפי הפנים ולפי הדרך שבה הם מדברים. אישית כבן אדם, שנאתי את ליאור. מאותו רגע שעמדתי ביער והסתכלתי עליו, לא יכולתי לסבול אותו." הוא מוריד את העיניים מהחוקר, פה ביער אין במה לתלות את המבט. הניו-באלאנס שלו נעוצות באדמה כמו אבן שאין לה הופכין.

"ב-5 בדצמבר 1996 נמצאה גופתו של ליאור אופנהיים בן השמונה-עשרה. אופנהיים עמד לפני גיוס ליחידה עילית בצה"ל, וגופתו נמצאה מושלכת ומרוטשת ביער אוסישקין בכפר-סבא." הפריים נקטע, משתבש, מתפוגג, אמיתי יונתן כבר לא בתוכו. דפני לא בטוחה אם זה בעיניים שלה או במסך, היא מותחת רגליים על השטיח, מיישרת את הגב הדק ונשענת אחורה. היא מכבה את הטלוויזיה ועולה לחדר שלה שבקומה השנייה של ביתה. זה לא סתם בית. זאת וילה רחבת ידיים עם תקרות גבוהות ורצפות מצוירות מול פרדס תפוזים. בערב, כשהרוח נושבת, אפשר להריח את ריח הפרי. היא עוברת ליד חדר השינה של הוריה, אמא שלה במיטה, צופה גם היא בחדשות.

"הייתי בטוח שערבים עשו את זה, לא האמנתי שיהודי יכול לעשות דבר כזה," מעיד אדם מן השורה, אדם מן היישוב. העיניים של רונית בושינסקי מתרחבות, מקודם היו מצומצמות, רדומות. עכשיו היא ערה, הגוף נדבק לה למזרן. היא חושבת לעצמה, דברים כאלו לא קורים בישראל, רציחות כמו בסרטים. החרדה מצטרפת לפחד, מה יהיה על העתיד של הבנות שלה? על דפני? על נועה? היא מפחדת פחד מוות שמישהו יעשה להן משהו רע, שמישהו יפה ורהוט כמוהו יפגע בילדות הקטנות שלה. מרוב הפחד הגוף שוקע עמוק במזרן.

דפני מציצה לחדר השינה ורואה רק את קצה כף הרגל של אמא שלה מבצבצת מתחת לשמיכה, לק אדום מנצנץ על הציפורניים.

בחדר שלה היא פותחת את החלון והתריסים שמעל המיטה ונשכבת. מצדה האחד מאפרת ברזל, על הבטן קופסה של מרלבורו לייט. השפתיים מעשנות ומעשנות, מנפחות ריאות קטנות בעשן לבן, גם הלב שלה מתנפח. הפעם האחרונה שהיא עישנה ככה בחדר שלה ללא בושה היתה כשסבא שלה נפטר. הוא מת יום אחד בלי שום התרעה מוקדמת. ההורים ביקשו ממנה לא לבוא להלוויה, פחדו שתעשה בושות, שתספר לכולם. אז אמא שלה, אבא שלה ואחותה הקטנה הלכו להלוויה ודפני לא הלכה לשום מקום. הם אמרו לה להישאר בבית והיא צייתה ונשארה, נשכבה על המיטה בחדר שלה ועישנה חצי קופסת סיגריות כאילו כלום. ועכשיו תכף ירד גשם, ודרך החלון תיכנס רוח קרה שתעביר בה צמרמורת בכל הגוף. 

החופש הגדול (יולי, 2000)

דפני אנג'ל רצתה להתקבל למגמת קולנוע, יא אללה כמה שהיא רצתה להתקבל. מגמת הקולנוע בתיכון רבין כפר-סבא. בעיניה זה היה שיא הסטייל, שיא התחכום, שיא החוכמה, שיא הבוז כלפי הכיתות האחרות שנשאו שמות סתמיים כמו י' 1, 2 או 3. מבחני הקבלה למגמה התקיימו ביום ראשון, האחד ביולי, שנת 2000. כל מי שנרשם קיבל הזמנה מעוצבת בווֹרד ונקבעה לו שעה מיועדת למבחן. דפני הוזמנה לעשר ועשרה, המספר נצץ לה בעיניים, בעיניה זה היה סימן מקדים לניצחון. הבוחן, סטודנט לקולנוע בשם עידו תדהר עם שיער אפור מדי לגילו, הדביק את המשקפיים לאף ברגע שהיא נכנסה. "היי, דפני, כתבת בהצהרה האמנותית שלך שאת מאוד אוהבת לקרוא. אני רוצה שתכתבי חיבור קצר ותתארי את הספר האחרון שקראת ואיך הוא השפיע עלייך."

"פרוזה או שירה?" היא שואלת. התשובה שלה מוצאת חן בעיניו, רואים את זה בעיניים שלו.

"לבחירתך, מה שנראה לך," הוא אומר ומחזיר את המבט לטפסים שעל השולחן. דפני מתחילה לכתוב, במרץ במרץ, בשטף, היא לא מתבלבלת. היא רק מתארת איך העתיקה בכתב ידה את כל הרומן "עפיפונים" מאת רומן גארי.

אני לא יודעת איך רומן גארי (או אמיל אז'אר) כתב את הספר שלו (כי ייתכן שהיו אז מכונות כתיבה), אבל כשאני כתבתי את "עפיפונים" השתמשתי בשתים-עשרה מחברות ספירלה גדולות. כשסיפרתי לחברים מהחטיבה שכתבתי את "עפיפונים", והראיתי להם את המחברות עם הכתב המסודר והקטן שבו כתבתי את הספר, הם אמרו "איזו דפוקה את, יא-אללה." הם לא הבינו, ניסיתי להסביר להם ואמרתי, "לא, אתם דפוקים. אתם לא מבינים שככה אפשר להספיג את המילים בעור, זה כמו קעקוע. אבל הם לא השתכנעו, הם לא הבינו שככה אני מעניקה משמעות לדברים שחשובים לי. עד סוף החטיבה כולם המשיכו לחשוב שאני חנונית מוזרה (בשפת הדיבור: ווירדו).

אבל בסוף כבר לא היה אכפת לי כי היה בן אדם אחד שכן הבין אותי, פגשתי אותו בסוף כיתה ח' ומיד הראיתי לו את כל המחברות שלי. ומה הוא אמר לי? "אל תאמיני להם, כי אני יודע שאת כתבת את זה בעצמך..."

כשאני חושבת על הספר "עפיפונים" אני חושבת עליו כקמע שבזכותו הבנתי שאדם אחד שמבין אותך זה כל מה שבן אדם צריך בחיים.

דפני קוראת את מה שכתבה שוב ושוב ומחשבת מה הסכנות שבהגשת חיבור קצר כל כך. בסוף היא מחליטה שעדיף קצר ומיוחד על ארוך ומשעמם, ובהפגנתיות היא רומזת לבוחן שיחזיר אליה את המבט. "תודה, נחזור אלייך," הוא אומר כשהיא מגישה לו את הדף עם האותיות הצפופות והעגולות.

"מתי?"

תוך שבוע מגיע מכתב לתיבת הדואר של משפחת בושינסקי. על המעטפה שמה בעט שחור לצד הלוגו הכתום של תיכון רבין. הלב שלה דופק, היא פוחדת שאולי טעתה, טעתה בכל מה שחשבה על עצמה. ומי בכלל יקבל אותה למגמת קולנוע? ילדה טיפשה ומתלהבת, יזרקו אותה כמו כל השאר לי' 1 או 2. אבל ברגע שהמעטפה נקרעת ועיניה צדות את המילה ברכות וכולי וכולי - אבן מתגלגלת מלבה.

ההורים גאים בה כל כך, כמה הם דאגו. הילדה הזאת, סוף-סוף היא תהיה בסדר. אמא שלה מלטפת את שערה המבריק כמו דיו ואומרת, "כל מה שתרצי בחיים האלו את תשיגי, תזכרי את זה. תמיד." דפני מחייכת, לא מאמינה לאף מילה.

דפני שוכבת על המיטה, מכתב הקבלה מונח על הבטן והיא בוהה בתקרה וחושבת. חושבת מה תלבש ליום הראשון ללימודים. חושבת מי יהיו החברים החדשים שלה. חושבת על כל הילדים מהחטיבה, הטיפשים שירדו עליה, אלה שהולכים עכשיו לכיתות הרגילות. היא מדמיינת נעלי אדידס שחורות עם פסים כתומים, וטישרט עם הדפס שיתאים לפסים. היא מדמיינת את שְׂער הדיו שלה אסוף בקוקו. ואיך הוא נע מצד לצד כשהיא נכנסת לתיכון ביום הראשון, מתקדמת לכיוון כיתת הקולנוע.

גם המורים בתיכון רבין חושבים שמגמת הקולנוע היא שיא. שיא הסטייל, שיא התחכום, שיא החוכמה, השיא של תיכון רבין. התלמידים הכי חכמים, הכי מוכשרים. אלה שיום אחד עוד נראה עליהם כתבות בטלוויזיה, אלה שעוד כמה שנים נשלם כסף כדי לראות סרט שלהם בקולנוע. גם המורים לקולנוע פה הם משהו-משהו. יש שני במאים בעלי שם, שעשו סרטים באורך מלא שהוקרנו בקולנוע וגם בטלוויזיה. יש גם שני סטודנטים לקולנוע שמלמדים פה. משקפיים שחורים עם מסגרת עבה נחים על האפים המשומנים שלהם, אחד מגיע מבית הספר סם שפיגל בירושלים, השני מאוניברסיטת תל-אביב, ובתיקי הקנבס שלהם - העולם הגדול והאמנות. דפני מתרגשת, באמת שהיא מתרגשת. והיא כל כך חמודה כשהיא מתרגשת. הנה היא שוב ילדה עם הסומק המבוהל הזה בלחיים.

כשרואים אותה ככה קל לדמיין איך יום אחד לפני שש-עשרה שנה נולדה תינוקת בבית היולדות מאיר בכפר-סבא. היא בת ראשונה להוריה ונכדה ראשונה לסבה וסבתה משני הצדדים. התינוקת הראשונה של שתי משפחות שנראות, איך אומרים, פחות או יותר מאושרות. והיא תינוקת יפה עם עיניים חומות בוהקות, ובהתאם היא נשטפת במפלים של תשומת לב. היא מתגלגלת מצחוק, שערה בוהק בשמש, ואת עורה הלבן מכסים בשכבות של קרם הגנה. "בת אצולה מארמון ורסאי," אמה לוחשת באוזנה עוד לפני שהתינוקת מבינה מילה.

כשדפני שוכבת על מיטת היחיד שלה ובוהה בתקרה, היא מדמיינת את הפנים שלה מודפסות במיליון עותקים של גיליונות "ווג". לפעמים היא זוכת פרס נובל לכימיה, אסטרונומיה או ספרות. היום היא במאית חסרת פשרות, היא מדמיינת מה תלבש לטקס.

באותה שעה, כקילומטר משם, דוד אלתר שוכב על מיטת היחיד שלו. הדירה של הוריו היא מה שקוראים, מרוהטת קומפלט. קנו אותה עם כל הרהיטים ישירות מהקבלן. "רום העיר", ככה קוראים לקומפלקס שלהם מעל קניון ערים, פסגת האולימפוס של הקניון, המקדש של מרכז העיר כפר-סבא. מחר בבוקר תורו לגשת למבחן הקבלה.

דוד אלתר סגפן וצנום. ההורים שלו לא יודעים שהוא מעשן כבד, על אף צחנת הסיגריות האופפת אותו. גם בחדר הזה, המרוהט קומפלט, הוא מעשן לפעמים. על אף שההורים אוסרים על העישון ועל אף ששניהם אינם מעשנים. הוא מסיט את התריס, שולף החוצה את פלג גופו העליון ומגלגל טבעות עשן אל עבר הרחבה של הקניון. הנוף הנחשק משקיף מחלונו - רחבת הקניון המוקפת חנויות ובאמצעה חגים במעגלים עשרות ילדים על סקייטבורדים. קרש הסקייטבורד נחבט על המדרגות, "יאללה תקום!" צועק ג'ינג'י אחד.

דוד מגלגל לעברם עוד טבעת עשן רחוקה, מתבונן בהם שעות על גבי שעות. על אף שעשן הסיגריה פוגש את נחיריה של רחל אמו הקוראת עיתון במטבח, היא לא מוציאה מילה מהפה שלה. בימים טובים דוד אלתר מעשן שתי קופסאות וינסטון אדום ביום.

דוד יוצא למטבח רק לקחת כוס קולה. רחל מסתכלת עליו, לחיים אדומות ותלתלים רכים. כמו פעם, כשהוא עוד היה ילד, כשעוד היתה לה רשות ללטף לו את הראש מתי שבא לה. היום כבר לא. דוד ילד טוב, שקט, לא מתחצף, לא טורק את הדלת. רק לבית ספר הוא הולך מתי שבא לו, לעתים נדירות הוא הולך. "הוא פשוט לא מצליח לקום בבוקר, זה הכול," היא אומרת. ודוד באמת לא קם. כשהיא ואבא שלו מתעוררים בשבע ואוכלים יחד ארוחת בוקר בשבע וחצי, דוד עדיין ישן שנת ישרים. הם לא מעירים אותו, הם לא מעזים. זאת אומרת, אבא שלו ניסה פעם, הוא היה קורא לו בקול תקיף, "דוד, דוד תתעורר." אבל שום רחש לא הגיע מעבר לדלת של דוד, אפילו לא אנחה. והאמא אמרה, "נו, תעזוב אותו." וככה קרה שדוד אלתר הפסיק פחות או יותר ללכת לבית הספר. אבל חוץ מזה הוא באמת ילד טוב. לא מתחצף בארוחות משפחתיות, לא גונב לה כסף מהארנק, וכל החדר שלו ספרים. ספרים על ספרים. "כל הספרים האלה, בטוח הוא לומד יותר מאלה שכן הולכים לבית ספר," היא אומרת, ודווקא הפעם היא צודקת. דוד אלתר הוא אחד הילדים החכמים בכפר-סבא, בטח בשכבת הגיל שלו. ואף יותר מזה, הוא גם חכם יותר מהילדים של הוד-השרון, רמת-השרון ובטח ובטח מהילדים של רעננה.

מה הוא עושה שם בחדר? ישן. שעות על שעות הוא ישן. כשהוא מתעורר הוא שותה כוס קולה, מעשן שתי סיגריות בחלון, מסתכל על הילדים עם הסקייטבורדים וחוזר לשכב במיטה. שעות על שעות הוא קורא. את כל הספרים של סטיבן קינג ופיליפ ק' דיק, האודיסאה, האיליאדה, גרגנטואה ופנטגרואל, העורב, את יונה וולך הוא קורא כמו שקוראים את התנ"ך, וגם את פופי זי ברייט שאף אחד חוץ ממנו לא מכיר. ארתור רמבו, פול ורלן, את כל הדאדאיסטים הוא מכיר ואוהב. אוהב גם את בלזק, פלובר וסטנדל, הוא אפילו התחיל לקרוא את "כה אמר זרתוסטרא" של ניטשה, אבל לא סבל אותו. בצהריים, כשרחל חוזרת מהעבודה לטגן כרובית ולשים שניצל טבעול בטוסטר, הוא יוצא לראשונה מהחדר והם אוכלים צהריים לבד. אבא שלו יחזור רק בערב, ואז הם יאכלו שלושתם יחד.

"אולי תצא קצת? תתאוורר?" היא אומרת, והפעם דוד מקשיב לעצתה. הוא שולח הודעה לדפני, ותוך חצי שעה הם נפגשים למטה בקניון, בקופי-בין, הם מזמינים קפה ומתיישבים בחוץ, בשולחן הקבוע שלהם מתחת לעץ התמר.

"ג׳ו אהובי, התגעגעתי אליך."

"יפה שלי! גם אני התגעגעתי אלייך."

דפני ודוד שמחים כל כך לראות זה את זה, הם מתחבקים חזק מהרגיל, כל השבוע הם לא התראו. דפני היתה עסוקה במבחני הקבלה למגמה ודוד היה עסוק בקריאת "מדאם בובארי".

"אז נחש מה? עברתי!" היא קופצת, העיניים מבריקות מגאווה. דוד מחייך אליה, שמח בשבילה.

"אז מה איתך, מה איתך? מתי המבחן שלך?"

"מחר בבוקר. שיואו, אני חייב לעבור, אחרת אני תקוע עם כל המטומטמים."

הם צוחקים. שניהם יודעים שהוא חייב לעבור את המבחן, הם לא יכולים להיות בכיתות נפרדות. הם לא יכולים להתמודד לבד עם כל האימבצילים.

בניגוד לדפני, דוד באמת לא מחבב אנשים אחרים, הם לא מסקרנים אותו, הוא לא רוצה שהם יאהבו אותו. אפילו בתשומת לב בסיסית הוא לא מעוניין, רק שלא יסתכלו עליו. עבורו, רובם באמת טיפשים כנעל ורפי שכל כמו המזרקה בבריכה של הקניון. הוא כבר יודע יותר מכולם, והידע הזה שלו הוא כמו אבן בתוך הבטן, אבן שבלע ואין איך להקיא אותה או לנפץ לרסיסים. אבן גדולה בתוך הקיבה וזהו. רק דפני רואה את האבן. רואה אותה וגם מעריצה אותה. היא רוצה ללטף את האבן שבתוך הבטן.

דפני אנג'ל היא האדם היחיד על פני כדור הארץ שדוד מעריך. ובהתאמה, דוד אלתר הוא האדם היחיד עלי האדמות שדפני מעריכה ואוהבת. ככה הם יושבים עכשיו שעות על שעות בקופי-בין ומדברים. דפני מספרת על הסיפור שכתבה לבחינת הקבלה.

הם תופסים את המעיים מרוב צחוק, העשן של הווינסטון בורח להם מהנחיריים. "אובססיה ספרותית חשוכת מרפא, הכי פרופיל של רוצח סדרתי. באמת חשבת שלא תעברי? וכתוב חד כמו סכין בבטן, אני בטוח."

"איי הופ." דפני מצמידה את הקש לשפתיים, הצליל של הטיפות האחרונות בתחתית הכוס מתסיס את האישה בשולחן לידה. היא מגלגלת עיניים לעבר הנערה הקולנית, אבל דפני לא שמה לב. דוד בדיוק מספר לה איך אמה בובארי לא יכלה לסבול את שארל הבעל המשמים שלה, ואיך היא כל הזמן פנטזה על חיים חדשים ומרגשים עם רודולף. דפני לועסת את קוביות הקרח ובולעת כל מילה שלו, היא מדמיינת שגם היא תאהב ככה יום אחד, אולי אפילו יהיה לה חבר.

הפלאפון של דוד מצלצל, זה אבא שלו. הוא הגיע מוקדם היום והוא רוצה שהם יאכלו צהריים ביחד. דוד, שלעולם אינו חוזר הביתה בשעות האלה, מסכים ומנתק. הוא אומר לדפני שהוא חייב ללכת.

"פליז ג׳ו, פליז, פליז תעבור את המבחן מחר." הם נפרדים ליד המקדונלדס.

דוד עולה במעלית של הקניון, זאת אותה מעלית שמובילה גם לביתו, רק שבשביל להגיע לקומת המגורים צריך מפתח אלקטרוני קטן.

דפני נכנסת למנגו להסתכל על בגדים. היא לא מודדת, רק עוברת בין הקולבים ומלטפת את הבדים. ברגע זה היתה נותנת את חייה תמורת כרטיס אשראי משלה, כזה שאפשר לגהץ ללא קץ. היא נזכרת בנעלי האדידס עם הפסים הכתומים ובחולצה עם ההדפס התואם. איכס, בחיים לא. היא רוצה להיות מיוחדת, לפחות ביום הראשון ללימודים. היא מוצאת ז'קט מחויט מקטיפה שחורה עם כפתורים כסופים, היא תשכנע את אמא שלה לקנות לה.

אמא של דוד בדיוק הכינה פשטידה שיוצאת מהתנור, אבא שלו קוצץ סלט ירקות, "שב פה," הוא אומר. דוד מתיישב ומסתכל על אמא שלו עורכת את השולחן.

But all things move toward their end

"מה אתה מתכנן לעשות עם החיים שלך, דוד?" הכף פוגעת בצלחת, הצליל הצורם תוקף את דוד בין העיניים.

"אתה כבר בן שש-עשרה ואין לך שום תוכניות לעתיד. שום כלום. זה מעניין מישהו הספרי זומבי האלה שאתה קורא? אני רוצה להבין איך אתה, אתה," הוא מושיט יד לעבר בנו ומהדק אגודל ואמה על עצם הבריח של בן הזקונים שלו, "נהיה בן אדם שתורם לחברה." עכשיו הוא דוקר אותו עם האצבע עמוק בכתף.

תוך שבריר שנייה מתחילה לדוד מיגרנה נוראית. מחר הוא לא יוכל לצאת מהמיטה, מחר הוא לא יצליח לפקוח את העיניים וכל היום הוא יטמון את ראשו בכרית.רחל רואה את זה. כאב משלה ממלא לה את כלוב הצלעות, מאיים לפרוץ החוצה בדמעות. היא רוצה להחזיק בזרוע של בעלה וללחוץ חזק, לסמן לו שיפסיק.

"אמא ואני לא יודעים מה יהיה איתך."

דוד מכניס את הכף לפה, אולי הלעיסה תשחרר אותו מרפלקס ההקאה. העיניים שלו שוקעות בצלחת, זה לא יעבור לעולם.

"אתה לא הולך לבית ספר, לא עובד, כל היום סגור בחדר שלך כמו מאחורי סורג ובריח. אנחנו לא יודעים מה קורה איתך. מה יהיה בתיכון?" רחל רוצה לבכות, בקושי היא מצליחה להחניק את הדמעות.

"תעזוב את הילד שלי!" היא צועקת בראשה, "מה אתה יודע על המשפחה שלי בכלל!"

שוב מכה בה הזיכרון הנורא של רגע הלידה. יש לה כל כך הרבה זיכרונות נוראים ממנו, רובם כבר שקעו והתפוגגו, אבל זה, זה לא עוזב אותה. לבד לגמרי היא היתה בבית היולדות, הוא היה באחת מהנסיעות הצבאיות שלו, וככה התרחשה הלידה הקשה והעייפה של בן הזקונים שלה. היא היתה כל כך עייפה, שכמעט נרדמה בשעת מעשה מרוב תשישות ותלישת שערות. אמרו לה, "תלחצי! תלחצי! תילחמי, קיבינימט!" אבל לא היה בה שום כוח, הגוף פשוט לא לחץ. השרירים אכזבו והדמעות זלגו. "אולי פשוט תשאירו אותו בפנים?" היא שאלה את המיילדת בפנים רטובות מזיעה ונזלת. ואז יצא לאוויר העולם תינוק קטן וחסר ישע, אדמומי ומכורבל. האחות הגישה לה אותו עטוף בבד לבן, כמו כלה אומללה המחלקת את פרוסות עוגת חתונתה.

היא החזיקה אותו בזרועותיה עד שנרגע וביקשה זריקה נוספת לשיכוך כאבים. ביד אחת התינוק הרדום, ביד השנייה האחות מזריקה לה, ויחד הם נרדמים לשעות ארוכות. כשהיא תתעורר התינוק לא יהיה בידיה והיא תפלוט צרחה קצרה של חרדה. ייקח לה שנייה להתעשת, אבל בסוף היא תבין איפה היא נמצאת והכול יחזור לקדמותו כאילו כלום לא קרה. היא תניח את ראשה על כרית בית החולים, התלתלים המרוטים שלה ייספגו בציפית והיא תירדם עם הדקירה הזאת בלבה. הסיכה הדוקרת הזאת שהנה נולד לה עוד ילד על אף שלא רצתה עוד אחד בכלל. כמחילה על המחשבות האלו היא נשבעת לאהוב אותו יותר מהכול ועוצמת את העיניים.

"יש מחר מבחן קבלה למגמת קולנוע בתיכון רבין. אני מקווה לעבור, דפני עברה," אומר דוד.

"קולנוע? מה זה קולנוע? סרטים וכאלה?" שואל אביו.

"כן, בדיוק," הוא עונה חלושות.

"טוב זה גם משהו במצבך," אומר אביו בהכנעה.

"ילד שלי," אומרת רחל בפה פעור. העיניים שלה לחות והלב מכווץ מגאווה. "כל הכבוד דוידוש, אבא ואני מעודדים אותך."

דוד קם, הוא לא כמו אחיו, הוא לא מתפרץ ומנפץ, הוא מחייך אליהם באיפוק וסותם את הפה. רק מעביר את הצלחת תחת זרם המים בכיור ומניח אותה במדף התחתון של המדיח. הוא מוזג לעצמו כוס קולה ובורח חזרה לחדר שלו. הנה, שוב הוא שוב הצליח לחמוק מהם, עוד כמה פעמים כאלו והוא יהיה חופשי לגמרי. כמו אחיו הגדול שנסע ללונדון והצהיר שלעולם לא יחזור. הלוואי שהיה נולד למשפחה אחרת, הלוואי שהיה בן אדם אחר לחלוטין. הוא מוציא את חלק גופו העליון מהחלון, מדליק סיגריה ומסתכל על הילדים עם הסקייטבורדים.

הנה הילד הזה שוב.

ילד בכיתה ו׳ או ז׳ שמנסה לעשות סלטה עם הסקייטבורד השחור שלו. השיער הבהיר שלו מנצנץ תחת הפנס הלבן, קווצת שיער מתנופפת ברוח ואז נדבקת למצח. הוא מנסה שוב אבל נופל. במהלך הקיץ העור שלו נהיה שחום מהשמש. יכול להיות שעוד נמשים התווספו לו על הלחיים. אולי, קשה לו לראות מכאן.

דוד מקפיץ רחוק את הסיגריה שמצץ עד הקצה, הבדל נופל על הגגון הירוק של ד"ר לק ומתגלגל לרצפות הוורודות של הקניון. הוא מסיט את התריס ונשכב על המיטה.

למחרת הוא מתעורר בשש וחצי בבוקר, כל כך מוקדם, אפילו ההורים שלו עדיין ישנים. הוא מוזג חלב לקערה ואוכל שתי קערות קוקו-פופס בדממה. הבית כל כך שקט, הקניון כל כך שקט, אפילו רחוב ויצמן נקי מאוטובוסים ומכוניות צופרות. רק הקוקו-פופס שמתפצפץ בפה שלו מאיים לרסק את העולם כולו. הוא זורק את התיק על הגב ויוצא ברגל לכיוון תיכון רבין. בחוץ עדיין ערפל של בוקר וטיפות טל נסחטות על המדשאות הקצוצות של קריית-ספיר. באוזניות הוא מקשיב לניק קייב. הוא חושב על השיער השחור שלו שנוגע בכתפיים. השיער השומני שמסריח מטונות של סיגריות ואלכוהול, וכל הבנות הגותיות המטומטמות שמתות למרוח אותו על הפרצוף שלהן שמפוצץ בשחור לעיניים.

השער של תיכון רבין נעול בשרשרת ברזל עבה, אפילו טנק לא יכול לפרוץ את המנעול הזה.

דוד מחכה בתחנת האוטובוס עד שהשומר יגיע ויפתח את שערי התיכון. האולסטאר השחורות שלו על המדרכה, הגב מכופף והסיגריות נכנסות ויוצאות מפיו. הוא מחכה בסבלנות, אין בו שום קוצר רוח, שום פחד, שום חשש. כך או כך זה לא משנה לו.

הוא רואה מישהו מתקרב, נראה בדיוק כמו שדפני תיארה אותו. הג׳ינס הזה, ההליכה הקונפורמיסטית. זה המורה עידו תדהר שחוצה את הכביש, יש לו עיגולים שחורים מתחת לעיניים, בטח מהנסיעה מירושלים.

דוד מועך את בדל הסיגריה על הסוליה של האולסטאר.

And the bells from the chapel went jingle-jangle

דוד נכנס לכיתה מבלי לדפוק. עידו מסתכל עליו במבט מלא חומץ, הנה עוד אחד שרוצה לעשות סרטים. עוד אחד שיכתוב תסריטים ארוכים שיעלו אבק בתיקיות נסתרות במחשב. תסריטים בינוניים שלעולם לא יקבלו שום מימון, עוד מפיק שיטרוק לך את הטלפון בפרצוף. עידו לוגם בקול מכוס הנס קפה שלו.

"דוד, תתאר לי בבקשה מה זה סוריאליזם," הוא אומר ומחליק לעברו דף ריק ולבן.

"יש לך עט אולי?"

דוד מתיישב בשולחן שליד החלון ומתחיל לחשוב. במשך שתי דקות ארוכות הוא לא כותב מילה. רק חושב ברצינות ולועס את הקצה של העט. עידו קולט אותו, "ילדי שמנת נבלות."

הנסיעה ב-947 מירושלים בשש בבוקר מרטה את כל העצבים שלו. האוטובוס היה מפוצץ בחיילים מורעלים וחיילות שמנות, והוא נאלץ לשבת על המדרגות עם הראש על הברכיים ועיניים כבדות מעייפות. בכל עצירה הוא קם בשבילם, הם נפלטו לאיזה בסיס, ועוד עשרים חיילים נוספים עלו במקום ופוצצו את האוטובוס עוד יותר. ועכשיו הילד הזה לועס את העט שלו.

אין עתיד.

דוד מוציא את העט מהפה, מסובב את הדף ומתחיל לכתוב:

"סוריאליזם זה הדרך שבה אפשר לראות את העולם כפי שהוא כמו שהוא מתחיל בעיגול גדול ורחב והולך ונהיה קטן ועוד יותר קטן עד שבסוף נשארת רק מילה אחת בודדה"

הוא מניח את הדף על השולחן של עידו ויוצא מבלי לומר מילה. עידו תדהר מסתכל ולא מבין מה זה העיגול הזה, הוא הופך את הדף ומתחיל לקרוא, מסובב ומסובב, ואז מניח את הדף על השולחן. הוא מוריד את המשקפיים ומשפשף את העיניים המסכנות שלו.

לזה הוא לא ציפה. זה מזעזע אותו כמעט כמו החיבור שכתבה דפני אנג׳ל על הספרים המועתקים.

"עבר," הוא כותב בעט הכחול שעדיין ספוג ברוק של הילד הנבלה.

היי, יצאתי מהמבחןן. באה לקניון?

סבבה. עוד שעה ברחבה. הקלפים איתך?

כן

כשדוד עוזב את חצר התיכון שוב מתחילה לו הדקירה של המיגרנה בין העיניים. עמוד השדרה שלו מצטמרר. סקודות חולפות על פניו בכיכר, אבל הוא לא שומע כלום. לא את הצפירות העצבניות ולא את צרימת הגלגלים הממהרים. הוא מנסה להתמקד בכאב הזה בין הגבות. כל הפנים שלו מתעוותות ויש לו בחילה בבטן. הוא נשען על גדר האבנים של אחת הווילות ברחוב, מרגיע את הקיבה. הוא שומע אישה מוזגת חלב לקערה, פתיתי הקורנפלקס צונחים אל תוך הנוזל הלבן, טיפות ניתזות, נספגות בחולצת הטריקו, מטפטפות על הסנטר. ריח החלב המתוק מציף את הנחיריים והילדים רצים אחד אחד - מתים להחליק את הכף הקרה בגרון. הפירורים עפים לכל עבר, על רצפות השיש, בין הכריות של הספות, על מסכי הטלוויזיה.

המחשבה על החלב המסוכר מחריפה את המיגרנה שלו, ולרגע הוא חושב שהוא הולך להקיא. הוא מתיישב על ספסל קרוב ומדליק סיגריה. הוא שואף עמוק לריאות, הכי עמוק שהוא יכול. רק הסיגריות יכולות להרגיע אותו. רק לראות את האדום של הווינסטון - וכבר משהו בו נרגע.

הסיגריות חשובות לו, העישון חשוב לו. זה הדבר היחיד שהוא עושה לגמרי בשביל עצמו, הדבר היחיד שגורם לו להרגיש טוב.

הוא ממשיך לקניון, מדמיין שאולי משהו מעניין יקרה. אולי הזמן יעבור. אולי הזמן יעבור והצפצוף באוזניים ייפסק ודפני תספר לו סיפורים מעניינים.

עצי הפיקוס של רחוב הרצל מעניקים לו מצִלם השחור. הבתים גבוהים, מגודרים בחומות בטון גבוהות ומרשימות. בסוף הרחוב קניון ערים מתגלה בפניו. הרצפות ורודות כמו פנינה, המרפסות פתוחות כמו צדפה. המדרגות הנעות עולות ועולות, המזרקות משפריצות מים בגון הים התיכון וילדים מפגרים שומטים את כדור הגלידה בין האצבעות. כל אלו שהורידו קערות של קורנפלקס לארוחת בוקר רצים עכשיו לקניון עם הסקייטבורדים שלהם כמו חבורה של נמלים. אלו הם ימי החופש הגדול, הימים נמצאים בבעלותם הפרטית והם מעבירים אותם בקניון. בקניון, ואחר כך בבריכה. הוא מחזיק את הבטן, הקיבה מתהפכת לו.

איפה אתה ג'ו? תפגוש אותי בסופר פארם. אני מתאפרת בדרך. עם כאב ראש נוראי

דוד מוצא את דפני משפריצה בושם של דיור על פרקי הידיים, היא מצמידה אותם ומשפשפת, מספיגה את נוזל החלומות בעור הלבן ומקווה שהוא יחדור למחזור הדם.

״Me Remember״, היא בוחנת את הבקבוק ומקרבת אותו לתיק שלה. הבושם הזה זול או יקר מדי, העיניים של דוד הופכות לתמרורי אזהרה, אבל דפני לא רואה.

"אתה רוצה משהו?" היא שואלת, "רק תגיד."

דוד יודע שדפני תגנוב כל מה שירצה. היא תשלוף מהמדף מוצר זול או יקר, קטן או ענק, כל דבר שיבקש. היא תעשה את הג׳סטה הזו עבורו אם הוא רק יעשה את הג'סטה הזאת עבורה ויבקש ממנה לגנוב. עמוק בפנים דוד ילד טוב, גניבות זה לא הקטע שלו. הוא רק רוצה לעשן ולקרוא כאוות נפשו. היא עוברת בין שורות המדפים, מגלגלת מסקרה על הריסים, מציירת פס שחור על העפעפיים ומסיימת באודם בגוון דם.

"אתה חושב שניק קייב היה מתאהב בי?" היא שולחת לו נשיקה באוויר.

דיילת של קליניק נועצת בה מבט; היא מכירה אותה, היא פה רק כדי לבזבז טסטרים. אף פעם לא קונה.

"את חכמה מדי בשבילו," הוא עונה.

החיוך האדום של דפני נמתח עד לקצה האפשרי, והלחיים השקועות שלה מסמיקות.

"ובכן, אדוני, מה תרצה? יש לנו אקמול, דקסמול, יש גם אופטלגין, אדוויל ונורופן. האם יש לך העדפה מסוימת?" היא קורצת.

"מה שבא לך, אני מעשן בינתיים בחוץ," הוא אומר ויוצא. דפני מכניסה לתיק הבד שלה שתי חבילות של נורופן ובקבוקון אחד של אדוויל. ממקרר המשקאות היא לוקחת בקבוק מים בשבילה וקולה בשבילו. עם תיק מפוצץ ואודם דם היא יוצאת לכיוונו כמו אדונית, הפטרונית הראשית של הסופר-פארם. האף הדק שלה באוויר והניחוח של דיור מלווה אותה כמו פמליה נאמנה. זאת לא הפעם הראשונה שהיא גונבת, וגם לא הפעם הראשונה שדוד מחכה לה ליד המזרקה מול הסופר-פארם, ובכל זאת, בכל פעם שהיא דוחפת את שער הברזל ויוצאת החוצה עם תיק מפוצץ, הלבבות של שניהם מקפיצים פעימה.

דוד משתוקק לראות את השלל, רוצה לראות את חיוך הניצחון מרוח על פניה, רוצה לשמוע את הצחוק המתגלגל שלה, רוצה לשמוע אותה אומרת, "יא אללה, אני לא מאמינה שעוד פעם הצלחתי! פאקינג דיור, אתה יודע כמה זה יקר?"

מיד הוא מוריד שני כדורים של נורופן עם הקולה שהיא מביאה לו.

״מלאך שלי,״ הוא שולח לה נשיקה באוויר. היא מביאה לו קולה כמו אם. כמו אם חורגת, כמו האם החורגת של סינדרלה, הרעה והאוהבת. כמו האם שהוא תמיד רצה שתהיה לו. כמו האם שהיא בשבילו. אדונית הקולה ומוזת הנורופן.

״עכשיו תקרא לי בקלפים?״ היא שואלת.

״יש לך ליפסטיק על השיניים,״ הוא מסמן לה.

״תראה מה זה, מאדונית לקופאית.״ הם צוחקים וממשיכים יחד לדשא של קריית-ספיר. לשם עדיין לא הגיעו ילדי היסודי והחטיבה. שם אפשר לשבת בשקט לעשן ולדבר על הדברים הכי נוראיים בעולם, לפתוח בקלפים בלי שאף אחד יראה.

דפני שוכבת על הבטן, הרגליים מתנופפות באוויר והדשא הלח נדבק לה לחולצה. דוד מדליק להם סיגריות בזמן שהיא מערבבת את הקלפים.

״תוציאי רק שלוש, אני עושה לך את הפתיחה של השלוש היום.״ הוא נותן לה סיגריה דלוקה, רוק נוגע ברוק מעל קלפי הטארוט. היא מתה על זה.

קלף ראשון יוצא לה הירח, באמצע המגדל ומשמאל האיש התלוי.

״כוס אמכ, אין פתיחה שלא יוצא לי את האיש התלוי!״

דוד מחייך, האיש התלוי זה הקלף שלה.

הוא בוחן את הקלפים, מושך את האף, שואף באטיות, לוקח שלוק מהקולה הגנובה וחוזר להסתכל טוב-טוב על הדימויים.

״נו, מה אתה אומר?״ דפני מתה מסקרנות. היא רוצה לדעת את העתיד, זה הדבר היחיד שמעניין אותה, העתיד. מה יהיה בעתיד, איך ייראה העתיד, איך היא תיראה בעתיד והכי חשוב — זה באמת קיים? או שזה תמיד יהיה ככה פחות או יותר? דוד הוא האדם היחיד עלי אדמות שיכול לענות לה על השאלה הזאת, רק הוא יודע מה נמצא מעבר להרי האופק של הקניון, מעבר לגני האיקליפטוס, והכביש המהיר לתל-אביב.

״את מחפשת הארה, את מחפשת למצוא משהו מעבר.״ הוא מצביע על הקלף של האיש התלוי והופך אותו לכיוונה.

״תראי איך הוא תלוי. את רואה שהוא תלוי מבחירה. אף אחד לא תלה אותו, הוא ככה רגל על רגל, ידיים מאחורי הראש. במבט ראשון אפשר אפילו לחשוב שנוח לו.״ העיניים של דפני מתרחבות, האישונים הגדולים שלה בוהים בו.

״יש לו הילה מסביב לראש. זה אומר שהוא מבין משהו,״ היא אומרת.

״גם את מבינה.״

״אין מה להבין, ג׳ו. איך אתה לא מבין את זה? כבר הבנו הכול. בגלל זה יוצא לי כל הזמן את האיש התלוי. זה מרוב ייאוש. מרוב ייאוש אני מוכנה לתלות את עצמי כדי להבין משהו. מחר בבוקר אני אתלה את עצמי פה עם חבל, על העץ הזה ממש.״ היא מצביעה על עץ הפיקוס העבה שמעליהם.

דוד רגיל להצהרות המפוצצות שלה, אבל האמירה הזאת מפחידה אותו. הוא מדמיין את דפני תלויה, הגוף שלה משתפל למטה כמו ענף ועננת בושם של דיור אופפת אותה. ניידת משטרה מגיעה למקום, החוקרים יוצאים בצרורות מהמכונית, ואיתם יוצאת בריצה אמא שלה, רונית בושינסקי, לא מפסיקה למרר בבכי. ורק אותו הם שואלים, למה? למה? למה היא עשתה את זה? והוא מסביר. הוא עושה כמיטב יכולתו להסביר להם, אבל הם לא מבינים כלום וגם לא יבינו לעולם. ס-ת-ם כ-כ-ה, הוא אומר להם. וככה דפני מתה לו בין הידיים ואין לו עוד אף אדם בעולם.

רוצים לקרוא את ההמשך? היכנסו לכאן