ביקורת סרט: "ולריאן ועיר אלף הכוכבים" - לוק בסון הצליח להיכשל
ב"ולריאן ועיר אלף הכוכבים" הבמאי לוק בסון מנסה להתעלות על הסרטים ההוליוודים הנוצצים, אבל תקציב ענק ותשוקה לא מספיקים. העלילה מתפזרת, השחקנים הראשיים נטולי כריזמה, הקצב קדחתני, ואפילו הופעת האורח של ריהאנה מוסיפה לגודש הוויזואלי הבלתי נסבל
אפשר, לא חייבים, אבל אפשר להעריך את לוק בסון על ההעזה הכרוכה ביצירת סרט כמו "ולריאן ועיר אלף הכוכבים" ("Valerian and the City of a Thousand Planets") - פנטזיית מדע בדיוני אירופית שהופקה בתקציב שלא היה כדוגמתו באירופה – 200 מיליון דולר. אפשר גם להעריך את התשוקה המניעה את בסון. סדרת הקומיקס הצרפתי "ולריאן ולורלין" (2010-1967) של פייר כריסטין (עם איוריו של ז'אן-קלוד מזירה) סיפקה לבסון אינספור חומרים ורעיונות לעיבוד הקולנועי. בתור ילד הוא קרא את הקומיקס ששבה את דמיונו. בתור יוצר סרטים הוא ניסה ב"אלמנט החמישי" (1997) לעשות את מה שנראה, בדיעבד, כסקיצה מרוסנת להפליא לסרט הנוכחי.
ואולי, במקום זאת, צריך לרחם על כל המשקיעים שבמכירות המוקדמות כבר שילמו את חשבון העלויות של ההפקה. הם הימרו על במאי בעל התמכרות לספקטקלים, אקשן וחוסר היגיון עלילתי וסגרו אותו בתוך מפעל ייצור של קרטל קולומביאני. כלומר, לקחו במאי שריסון הוא המושג האחרון שניתן לקשר לעבודתו ונתנו לו מספיק כסף לשחק עם כל צעצועי ה-CGI שאפשר להעלות על הדעת. ללא עלילה קוהרנטית, עם טקסטים מלאכותיים ושופעי בדיחות שנופלות בקול חבטה, שני שחקנים ראשיים חסרי נוכחות וגודש מטורף של צבע, תנועה וחייזרים מעוצבים – זהו סרט שמנסה לנצח כל ספקטקל הוליוודי עכשווי, ומצליח, כלומר, נכשל.
הניסיון להסביר את עלילת הסרט מציב אתגר לא פשוט. מצד אחד יש בו שימוש במנגנונים בסיסיים – שני גיבורים, גבר ואישה, ועלילת "משהו" (מקגאפין), שבבסיסה משהו שצריך להביא מהיכן שהוא להיכן שהוא אחר, מבלי שאנשים רעים ישיגו אותו. לא משהו שלא ראינו אינספור פעמים בסרטים גדולים, ובהרבה מאוד סרטים קטנים, ובכל זאת, בתוך בליל הדימויים, הטכנולוגיות, הגזעים והופעות האורח המיותרות – אפילו השטאנץ העלילתי הזה נדמה כנעלם בתוך הבליץ המתמשך. 137 דקות שמעטים יחוו כטריפ רב עוצמה והרוב כחוויה כולאת ומתישה, סצנה אחר סצנה.
עוד ביקורות קולנוע:
"המטפלת": טיפול אלגנטי בקלישאה נדושה
"הצד האחר של התקווה": הצד הקומי של היאוש
"קפטן תחתונים" - פרודיה ילדותית על גיבורי-על
ההתחלה דווקא מוצלחת. סיקוונס הפתיחה הוא מונטאז' שמעביר אותנו מ-1975 למאה ה-28 לצלילי "Space Oddity" של דיוויד בואי. התכנים הפוליטיים, עם הנטייה לצד השמאלי של המפה המאפיינים את הקומיקס הצרפתי מהדהדים גם כאן. מסרים אלו לא יופיעו, לפחות לא באופן בעל ערך, בהמשך הסרט. התנועה על פני 800 שנים מוצגת בסדרה של מפגשים שמגדירים את הפלטפורמה האוטופית של העלילה: תחנת החלל אלפא שבה יש מפגש בין מאות גזעי חייזרים.
הסיקוונס מתחיל בהצמדת רכב החלל האמריקאי "אפולו" לסויוז הסובייטית. ומשם, ככל שהמין האנושי יוצא לחלל, תחנת החלל הופכת לנקודת מפגש של תרבויות אנושיות – מערבית, אסייתית, ערבית, אפריקנית. עם המעבר מאות שנים קדימה מוביל רצף זה גם לסדרת מפגשים עם גזעי חייזרים המפגינים את סממני העיצוב הפרוע של הסרט. מפגשים אלו מוצגים באופן תמציתי ומשעשע סביב אקט לחיצת היד הראשונה. נקודת המוצא היא, אם כן, הרחבה של רעיון הרב-תרבותיות, למעין קרנבל בנוסח "מוס אייסלי" (אותו בר חייזרי מ"מלחמת הכוכבים") שלא ייפסק בשעתיים הבאות.
כמו זאק סניידר בסיקוונס הפתיחה של "השומרים" גם בסון מסוגל לרסן את עצמו לסיקוונס בעל מעוף עם מבנה קוהרנטי, אבל אין טעם לצפות שזה יחזיק מעמד ליותר מכמה דקות. בסצנות הבאות תהיה ניכרת ההשראה שבסון שאב מ"אווטאר" של ג'יימס קמרון. בסון עבד על העיבוד ל"ולריאן" במשך שנים רבות, אבל שינה את תוכניותיו מהיסוד לאחר שהוא ראה את "אווטאר". להבדיל ממנו, לקמרון יש גם שיקול דעת, הבנת קצב, פיתוח עלילה ובנייה לעבר שיאים רגשיים. לכן גם אם בסון למד על אפשרויות הטכנולוגיות של הקולנוע, הוא לא למד את הדברים החשובים באמת.
הקומיקס נסמך על דמות גיבור גברי קלאסי – חסון ושחור שיער. בסרט זהו השחקן הצעיר נטול הנוכחות הפיזית המשמעותית דין דיהן. הוא ולריאן, קצין באיחוד הפדרציה האנושית על תחנת החלל אלפא. לצידו הסגנית שלו הסמלת לורלין המגולמת על ידי הדוגמנית קארה דלווין. אם לא מכל סיבה אחרת, וכאלו לא חסרות, "ולריאן" נופל בגלל בחירות הליהוק הזו. דיהן אמור להיות סוג של פרחח חלל, שנשים נופלות בקסמו. אני יודע את זה כי הדיאלוג הראשון בין ולריאן ולורלין הוא אקספוזיציה מגושמת ומפורטת של מה שהדמות אמורה להיות – ומה שאין לו זכר משכנע בסרט, שבו הכריזמה של דיהן ישנונית. דלווין מקבלת בזכות יופייה הזדמנויות חוזרות ונשנות להפוך ל"שחקנית". נכון לעכשיו היא עוד לא הוכיחה שהיא מסוגלת להרבה יותר מאשר גלגולי עיניים וחיוכים אלכסוניים. אין לשחקנים ולדמויות שום סיכוי בתוך הקצב הקדחתני, העלילה המתפזרת והגודש הוויזואלי של הסרט הזה.
מדוע הבוס של ולריאן ולורלין הוא המוזיקאי הרבי הנקוק המדבר אליהם רק מבעד למסכים? מה הצורך בהופעת האורח של ריהאנה בתוך זמרת קברטים שתלבושותיה מתחלפות בהרף עין? נדמה כי הסרט מסתפק בגודש במקום להיות מסוגל לבנות סצנה שיש בה דברים "מיושנים" כמו מתח, עניין, רעיון מקורי (להבדיל מגימיק וויזואלי) וטקסט אינטליגנטי שניתן ללמוד ממנו דבר מה על משהו או מישהו. מצד שני, אם הדברים הללו אינם מהותיים בעיניכם – אולי תיהנו מהסרט.
