קול המוזיקה בגליל העליון: הכי פסטיבל שיש
מחזרות פתוחות לקהל דרך קונצרטים באולם ממוזג ועד שלומי שבן ומופעים בכפכפים עם בירה ביד לעת לילה: פסטיבל קול המוזיקה בגליל העליון, שנעל שבוע של אירועים, הוא החמוד והידידותי למשתמש שבפסטיבלי ארצנו - בלי להתפשר על האיכות
זה אולי לא הוגן לכנות פסטיבל כל-כך משובח כמו "פסטיבל קול המוזיקה בגליל העליון", שננעל אתמול (שבת) לאחר שבוע של מופעים בכפר בלום, בתואר "חמוד". לכאורה, זה קצת מגמד, אבל האמת היא שיש משהו כל-כך נינוח ונעים וידידותי בפסטיבל הזה, עד שאיני יכול להימנע מה"חמוד" הזה.
מעבר לכך, זהו הפסטיבל הכי-פסטיבלי שיש: פסטיבל שמופעיו מתנגנים לאורך כל היום - מזריחה ועד חצות; פסטיבל שמביא מגוון נרחב יחסית של מופעים מוזיקליים: מחזרות פתוחות לקהל ועד לקונצרטים באולם ממוזג, ממופעים מתחת לכיפת השמיים עם זריחה כשהנגנים במכנסיים קצרים וכפכפים ועד למופעים מוזיקליים זעירים באווירה נינוחה עם בירה ביד לעת לילה, וכל זה - בלי להתפשר על האיכות.
הפסטיבל מתמקד במוזיקה קלאסית, בדרך כלל מן הז'אנר "האינטימי": צמדי נגנים, שלישיות ורביעיות; יצירות ווקאליות; הרכבים קאמריים קטנים ועד לתזמורת קאמרית וסולנים.
מבחינה מוזיקלית, בצד יצירות אהובות ומוכרות, יש כאן ניסיון מובהק להביא יצירות שאינן זוכות בדרך כלל להשמעה בקונצרטים כמו סונטה לבסון ולצ'לו, יצירה לקרן ופסנתר, שעשוע מוזיקלי לחליל וצ'לו; או להשמיע גרסאות בלתי-מוכרת של יצירות נודעות (כמו עיבוד לרביעיית פסנתר של הסימפוניה ''ארואיקה'' של בטהובן, או עיבוד קאמרי לסימפוניה של מאהלר).
האווירה הנינוחה בכפר בלום שונה מאוד מפסטיבלים אחרים, בוודאי בתחום המוזיקה הקלאסית. בדרך כלל בפסטיבלים כאלה הקהל מגיע לאולם קונצרטים בערב, נוכח באירוע מכובד ומכופתר, מאזין בשתיקה וחוזר לביתו. ולעומת זאת, בכפר בלום הקהל מגיע השכם בבוקר, ושוהה במקום כל היום כולו, נע מקונצרט אחד למישנהו, וכך עד חצות. ואז, אלא אם כן הוא תושב הגליל העליון, הוא משתכן בצימר באזור ולמחרת שב לכאן ליום מוסיקה נוסף. "זו מעין קהילה מוסיקלית קטנה", אומר הצ'לן צבי פלסר, מנהלו המוזיקלי של הפסטיבל.
דומה שהאווירה הזו יעילה גם בגיוס מאזינים: האולמות אכן היו מלאים, אפילו בחזרות הפתוחות היה קהל רב למדי, וניכר חלקם של הבאים מהאזור. מבחינה זו הפסטיבל ממלא את ייעודו להביא לפריפרייה מוזיקה איכותית.
אבל העיקר מבחינתי בפסטיבל הזה הוא הניסיון להתמודד עם הבעיה ב-ה' רבתי, של המוזיקה הקלאסית: התמעטות הקהל, הזדקנותו והיעדרם של מאזינים צעירים. רק על בסיס ההיעלמות המוחלטת כמעט של לימודי מוזיקה מתוכנית הלימודים של בתי הספר - בארץ ובעולם - ניתן לגרוס כי מדובר במלחמה כמעט אבודה. תזמורות ופסטיבלים, בעולם כולו, מנסים להתמודד עם האתגר הזה. ובצד פיתויים כספיים (בעיקר כרטיסים מוזלים לצעירים) רווחת הגישה לשחרר את מופעי המוזיקה הקלאסית מהמכּוּפתרוּת הקרירה שלהם, מהפורמאליות הנוקשה, וכך לקרבם לקהל.
פסטיבל "קול המוזיקה" מפעיל את כל ארסנל ה"פטנטים" לצורך זה, והם כדלקמן:
יציאה מאולם הקונצרטים ומהשעות המקובלות. כך למשל קונצרט עם זריחת השמש על הדשא מתחת לעצים, עם ציוץ נילווה של ציפורים וקונצרט בסגנון דומה לקראת שקיעת השמש.
הזמנת כוכב מעולם המוזיקה הפופולרית שמעלה את שיריו בעיבוד מחודש עם תזמורת קאמרית. כאן -שלומי שבן עם תזמורת קמראטה הישראלית.
חזרות פתוחות המאפשרות את כניסת הקהל. הכניסה חופשית, ואם מתמזל המזל והנגנים כבר מנוסים ביצירה ובעבודה המשותפת ולא עוצרים כל שתי דקות, הקהל זוכה לשמוע גרסאות מלאות כמעט. אך גם כשהחזרה נקטעת שוב ושוב, תהליך העבודה מסקרן ומעניין.
קונצרט "טאפאס" של טעימות מוזיקליות שבו משמיעים הנגנים קטעים מתוך יצירות שלמות (שיעלו בהמשך בפסטיבל). זהו מעין מתאבן מוסיקלי שאמור לעורר קהל שלא אמון על מוזיקה קלאסית לרצות להמשיך לבוא ולשמוע.
בחירה ביצירות מוזיקליות שלא מרבים להשמיען במופעי המיינסטרים הרווחים, למשל קונצרט לשלישיות שכלל בין השאר שלישייה לחליל, קלרנית ופסנתר מאת ארנסט בלוך; וגם הסרנדה המזהירה והמרגשת של זולטאן קודאי לשני כינורות וויולה. בסרטון מטה - ביצוע של הכנרים גיא בראונשטיין ורוזאנה פיליפנס והויולן עמיחי גרוס
קונצרטים לא מכופתרים, כך למשל כלל קונצרט הסיום בשבת בצהריים יצירות לא אופייניות למעמדי סיום מכובדים כאלה כולל "מחולות גלאנטה" של קודאי שבה נדרשים הנגנים לנוע ולקפץ במעין סלפסטיק מוזיקלי.
קונצרט סדנה, סוג של קונצרט פתוח עם הסברים על תהליך בניית הביצוע הקאמרי.
גרסה חדשנית של יצירה קלאסית. במקרה זה "קרנבל החיות" - יצירתו המופתית של קאמי סן-סאנס שכל אחד מפרקיה מחקה מוזיקלית בעל חי כלשהו כגון אריה, חמור, תרנגול ופיל - את קולותיו, צורת הליכתו, תנועותיו. החידוש הפעם היה שגרסת הטקסט שמלווה את היצירה חדשה ורלוונטית בדיוק לבעיה שבה אנחנו דנים כאן - מקומו של המוזיקאי בחברה היום.
כל-אחד מה"פטנטים" הללו אינו חידוש לעצמו, אבל העובדה שהפסטיבל כולו עוסק בשאלת ההנגשה של המוזיקה וטורח להפעיל את כל ה"קסמים" האפשריים היא המעניינת. אבל, האמת צריכה להיאמר: חרף כל המאמצים הללו אנחנו נותרים עם קהל - אמנם אוהב מוזיקה אמיתי, קשוב ומתלהב - אך מבוגר ומזדקן.
לעיתים הייתה לי הרגשה שהנגנים הצעירים על הבמה הם הנכדים שמנגנים לסביהם ולסבתותיהם שבקהל. והבעיה הזו, ממש שאלת קיום אסטרטגית למוזיקה הקלאסית באשר היא, לא תיפתר בכוחותיו הדלים של פסטיבל כפר בלום, עמלני ויצירתי ככל שיהיה. הפסטיבל, מכל מקום, עושה ככל שביכולתו, ובהינתן שעל הדרך גם שמענו מוזיקה מעולה בביצועים ערניים ושופעי חיים - דומה שהפסטיבל ראוי לכל שבח.
.
