ק"מ מעל כל היתר: השורדים הכי טובים
הם שיחקו משחק חכם, ידעו לשמור על בריתות חזקות ולא פחדו להדיח את המתמודדים שכולם העריצו. אז מה אם הם לא זכו במשימות. סמדר שילוני בחרה את המתמודדים הכי מוצלחים של "הישרדות" הישראלית, ולא שכחה לתת מילה טובה לדן מנו. צאו לדרך ואל תשכחו - אסטרטגיה זו לא מילה גסה
אין דבר כזה זמן לא טוב לסיכומי ביניים (להוציא, אולי, את הסוף) אבל אפשר להניח שהאמצע הוא זמן די מוצלח. אחרי השיגועים של השבוע שעבר התגשם עלינו סוף סוף האיחוד ב"הישרדות", הזדמנות מצוינת להביט אחורה בזעם או בעונג ולהכתיר את השורדים הישראלים שעשו את זה הכי טוב עד עכשיו.
הייתם מצפים שהגרסה הישראלית לפורמט תלך ותשתפר עם הזמן, אבל המציאות מוכיחה אחרת – "הישרדות" הישראלית היא רכבת הרים שאין מאחוריה שום שיטה או היגיון. אחרי עונה ראשונה ביזיונית שהתגלחה בלי בושה על הצופים (עם הצבעת המחאה של המושבעים שהעניקה את המיליון לנעמה קסרי) הגיעו שתי עונות לא רעות (עם שי אראל ואריק אלפר מצלטמים עם הצ'ק). אחריהן הגיעה עונת האולסטארס שכמו מניה מעצבנת מחקה את כל העליות משתי העונות הקודמות וצנחה לקרקעית, שם היא פגשה את השורד האחרון - בשבקין. העונה החמישית הייתה רק קצת פחות גרועה עם אירית רחמים (מי?) ועונת ה-VIP הייתה שירת הברבור של "הישרדות" בערוץ 10, שנאלץ להיפרד מהתרנגולת שלו דווקא כשהיא נזכרה איך מטילים ביצי זהב.
העונה השביעית הייתה העונה הראשונה של הפורמט בבית החדש שלו, רשת, ונדמה שהכל התחיל מההתחלה. קיבלנו עונה מזעזעת עם ידוענים דה לה שמאטע שערפה את ראשו של כל מי שהעז לשחק את המשחק. גם העובדה שהיא תיקנה שתי עוולות מהעונות הקודמות – העבירה את ההצבעה לאי וביטלה את הסמסים בגמר – לא הצילה אותה מהסוף המר שהוא טילטיל. בעונה הנוכחית, שאוחדה לה השבוע יחדיו, המצב השתפר פלאים והמשחק מתנהל סו פאר לא רע בכלל, עם מהלכים יפים ושחקנים חמודים.
זה נכון ששורדים טובים הם בין היתר הגדרה סובייקטיבית ומדובר בנטיית הלב לא פחות מסטטיסטיקות וקרדיטים על מהלכים. אני מאמינה שאנשים שאוהבים את המשחק באמת, ליבם נוטה אחרי השורדים שאוהבים אותו באותה המידה ומשחקים אותו מתוך צמא למהלכים יפים והערכה לכאלה גם כשהם לא מתרחשים בצד שלהם. ממש כמו שיש אנשים שמתפעלים מיופיו של מהלך יפה בשחמט או להבדיל מהטעיה מתוחכמת בכדורגל. אם אתם מהאנשים האלה, אני נוטה להאמין שתחבבו את הרשימה הזאת, אם לא, אתם מוזמנים לסור למדור הפוליטיקה, שמעתי שיש שם המון אנשים ראויים וישרים וגם ויכוח נורא מעניין בנושא מגנטים.
שדה הקרב ב"הישרדות", הרעב, הניתוק, הקרבה לטבע, הוא כזה שנועד להביא אנשים לתצורה הפראית שלהם, למקום שממנו הם בוקעים לפני שהם מלוטשים ומהוקצעים על ידי היום יום המרופד. האני הכי קדמון שלהם – שכל, אינסטינקטים, אינטואיציות ורגשות – בא שם לידי ביטוי. אולי בגלל זה ההחלטה שלנו את מי לאהוב ואת מי לא היא חצי מושכלת וחצי פראית. את כל זה אני אומרת כי הרשימה שלי היא מוצדקת בעיניי אבל היא מבוססת בעיקר על מי שאהבתי לצפות בו ועל העובדה שאני – כמו רוב הצופים, כנראה – לא זוכרת כמעט כלום מהעונות שראיתי, אבל זוכרת יפה יפה את מי עודדתי מהספה.
וכעת לדירוג:
1. השחקן החכם: שי אראל
במקום הראשון נמצא זוכה העונה השלישית, "הישרדות הפיליפינים", שי אראל. נתחיל מהמספרים: אראל התמודד בעונה ארוכה – 52 יום (עונת ה-VIP, לדוגמה, ארכה רק 32 יום), מול הכי הרבה מתמודדים - את העונה שלו התחילו 25 איש, חלקם הודחו ואחרי חודש חזרו ארבעה למשחק והשבטים נבחרו מחדש על ידי המתמודדים. אף שאראל ניהל חלק לא קטן מהמשחק וכמה הדחות משמעותיות רשומות על שמו, השם שלו נרשם רק במועצה אחת (!) מתוך 14, נתון שמעיד על משחק חברתי חכם שמצליח להישאר מתחת לרדאר למרות הדומיננטיות שלו במהלכים.
אראל היה גם למטה, כשהשבטים נבחרו מחדש והשורדים כבר הבינו עם מי יש להם עסק - הוא נשאר במיעוט ונאלץ לתמרן מעמדת נחיתות. דוגמאות למשחק שלו הן בין היתר הברית הסמויה שהוא שמר עליה עם טלכו עד שזאת נחשפה על ידי ההפקה, היכולת שלו להשאיר את זיו (עבדאן!) במסגרת כל עוד הוא הועיל לו כדי שימשוך אליו אש. בין שורדים מנוסים יותר הוא אולי היה מתהלך עם מטרה על הגב די מהר, ובמקביל להצלחות היו לו גם כמה נפילות (בעיקר בפעמים שנתפס כמאיים או שוביניסט, ולא נשכח את נאום המנהלים בגבעה), אבל בגדול הוא לא עורר אנטגוניזם.
ההצבעה בעונה שלו נערכה באירוע הגמר בארץ ואראל זכה פער של שלושה קולות מהמתמודד שהגיע אחריו, טומי אלטגר, או בשמו השני – הסגן של בר כוכבא.
2. ד"ר התחכמות: אריק אלפר
במקום השני, במרחק זעיר מהמקום הראשון לפי סקר שערכתי ביני לבין עצמי, נמצא הזוכה בעונה השניה, הישרדות איי הפנינה, ד"ר אריק אלפר.
ד"ר אלפר הוא ללא ספק שורד אהוב. את הטסטמוניות שלו, שנצצו כמו יהלומים בערימת קש, צריך ללמד בבית ספר להישרדות. למרות שתיאר לעצמו, בהסתמך על העונה הראשונה, שהשורדים יצפו בעונה לפני שיצביעו בגמר, הוא הקפיד להעליב כל אחד מהם בארסיות מהממת כשישב מול המצלמה, ומנגד למרוח אותם בחמאה כשהיה בנוכחותם. הנחיתות הפיזית שלו הייתה מהממת. הוא לא הצליח בחסינויות ולא מצא פיסלונים - הוא היה האיש שהגיע הכי הרבה לאי הגלות אבל מעולם לא הצליח למצוא את הפיסלון שהוטמן שם.
על כל זה חיפה השכל היפה של אלפר. הוא שיחק בכמה חזיתות במקביל, שכנע אנשים להאמין בו ולא היסס להדיח את החזקים. אפילו מירית, שהוא היה זה שהדיח אותה, לא הסכימה להצביע נגדו (השם של אלפר עלה ארבע פעמים במהלך מועצות השבט שהיה בהן). המהלך היפה שרשום על שמו הוא ההדחה של עידן חביב, שמסר את פיסלון החסינות שלו ליואב רק כדי להיות מודח בעצמו, שזה רק קצת יותר טוב מלהיות מודח עם פיסלון חסינות בתיק. לקראת סוף העונה צצה לו תחרות מכיוון יואב, אבל האחרון בחר לקחת ג'יפ ולפרוש מהמשחק והשאיר את המקום הראשון לאלפר.
למרות הטסטמוניות – ואולי בגלל שעבר קצת זמן – שישה שורדים הצביעו עבורו (ושלושה עבור מירית), וד"ר אלפר חזר הביתה עם סכום נאה ותהילת עולם.
3. כולו ראש: טלכו
במקום השלישי והמכובד אפשר למצוא את טלכו – טל כהן, מהעונה השלישית, "הישרדות הפיליפינים". טלכו היה סוג של אגדת "הישרדות" בארץ וייתכן שהיה השורד הכי מחושב ואינטליגנטי בתולדותיה הקצרות של הגרסה הישראלית.
האיש היה אנדרואיד, כולו ראש. הכישרון שלו בקריאה של בני אדם אפשרו לו לזהות מצבים רגשיים ולנצל אותם לטובתו. הוא הודח עם השבט שלו לאי המתים עוד ביום הראשון, אבל גם שם הוא מצא דרכים להעסיק את מוח הפלנטה שלו עד שחזר למשחק.
הוא ידע לפעול בחוכמה גם מעמדת מיעוט (כמו הפעם ההיא שניצל סכסוך בין ליאורה לאביגיל כדי לגרום לאחת להדיח את השנייה ולהציל את עצמו), התמחה בשתילת רעיונות של עצמו בראשם של חברי השבט ולגרום להם להאמין שמדובר במהלכים שלהם, ונשאר מאחורי הקלעים. אמנם לתקופה מסוימת עלה לו השתן לראש, אבל היה לו ראש כל כך גדול שעם כל השתן עדיין נשאר שם מקום להרבה דברים חשובים אחרים.
מטלכו נאלצנו להיפרד למרבה הצער במעמד הגמר לפני שהגיע לשלישייה הסופית, כשהסמסים שלכם השאירו אותו בחוץ. אז תתביישו לכם.
4. למרות הכול: איתי שגב
איתי שגב מעונת ה-VIP הוא אולי השורד הכי שנוי במחלוקת ברשימה הזאת. זה נכון ששיטת המשחק שלו הייתה קצת... איך לומר, פתלתלה. הוא נע בין נאומי זעם מתפרצים (בעיקר כשהייתה לו על הצוואר שרשרת) במועצות שבט ובין – אין דרך עדינה לומר את זה – לקקנות וביטול עצמי, קצת כמו כלבלב שחושף עבורך את הבטן שלו כדי שתבין שהוא לא מאיים עליך משום בחינה.
אז אפשר להתווכח על הגישה, אבל אי אפשר להתווכח על הדרך. שגב באמת היה אנדרדוג שאף אחד לא חשב שיגיע לאן שהגיע, או כמו שהוא הגדיר את זה – אף אחד לא חשב שאני אפילו אשרוד את הטיסה לאי. לאורך כל הדרך הוא חשב אסטרטגיה והקפיד להוריד לקרקע את האידיאולוגים בסביבתו (בוקי נאה).
כמה מהלכים לא רעים רשומים על שמו (למשל ההדחה הראשונה של אושרי כהן), ושגב ידע לשים את הרגשות בצד כשהוביל אותם. הוא לא היה השורד האידיאלי, ואולי חיבבתי אותו כי הוא היה הכי מצחיק בעונה הזאת או פשוט כי מחנה אושרי-תורג'י-אנה היה בלתי נסבל, אבל מגיעה לו נישה קטנה בפנתיאון.
עם או בלי קשר, זאת גם הייתה העונה שישבה הכי הרבה זמן על המדפים של ערוץ 10 והאחרונה שבה הודח מתמודד בגמר על ידי סמסים (אנה ארונוב), ההצבעה נערכה בארץ, חודשים ארוכים אחרי מועצת השבט האחרונה, ושגב קיבל חמישה קולות מול שלושה לענת הראל.
5. וונדרוומן: ענת הראל
ובמעבר חד - ענת הראל הגיעה למקום החמישי ולא למעלה מזה למרות כששיחקה - היא שיחקה נהדר. היא הייתה זו ששיתפה פעולה בבליינד סייד היפהפה של אושרי כהן, היא ניווטה בחוכמה את הברית שלה – וזה לא היה פשוט עם אנה ארונוב האדישה ותורג'י הנרקסיסט, הפגינה חוזקה במשימות, הביאה חסינויות, שרשראות, צמידים ומה לא והשתמשה בהם בחוכמה כדי להעביר את מרכז הכובד של המשחק אליה ואל הברית שלה. אלא שמשלב מסוים – כנראה השלב שבו בוקי נאה הרים את פיסלון החסינות מהתיק שלה – משהו במשחק שלה נשבר.
גם העובדה שהודחה מהמשחק – ולא בשלב מוקדם וחסר משמעות כמו טלכו אלא ממש לפני הגמר – והוחזרה אליו, מעמעמת קצת מזוהרו של ההישג שלה, שהוא המקום השני בעונה עם שלושה קולות בלבד (מול חמישה לאיתי שגב).
ואיך אפשר בלי: דן מנו
עם ציון לשבח יוצא מפה דן מנו, שהפטרונות המכוערת של ההפקה בעונה הראשונה הייתה בעוכריו, ואם אותה הפקה רק הייתה נותנת לו צ'אנס בעונה הראשונה - הוא היה מצליח להתקדם בכוחות עצמו במשחק ומן הסתם היה זוכה בה. כשהוא חזר לעונה הרביעית זה כבר היה מאוחר מדי כי המיתוס צעד לפניו והכריז שהנה מגיע האיש הכי ערמומי ב"הישרדות". אפילו ראסל האנץ לא שרד הרבה אחרי שהבינו מי הוא.
מנו היה שורד חכם, מצחיק, מתוחכם – סליחה שזה נשמע כמו הספד, בזמן האחרון כל דבר נשמע כמו אחד – וידע לשחק משחק חברתי מצוין ומענג, כאמור, כשנתנו לו לשחק.
ואחרונים חביבים נציין גם את מושיק גלאמין, לירון רביבו ועומר רוזן, שבאמת עשו הכל כדי להפוך עונה עצובה (הונדורס) לעונה שלא כתוב עליה טילטיל ורוסלנה, אבל זה כבר היה מעט מדי, מאוחר מדי ורון שובל מדי. תודה ושבת שלום לכולכם.
