"אוזרק": לא בליגה של "שובר שורות", אבל מהנה
עם איזון יפה בין דרמה משפחתית למתח אפל, ועם מידה בריאה של הומור יבש, "אוזרק" מוליכה את הגיבורים שלה על סף תהום - ועושה עבודה טובה
לא הייתם מנחשים זאת מפרק הפתיחה הקודר שלה, אבל בהדרגה, ההומור מחלחל לתוך "אוזרק", דרמת המתח החדשה של נטפליקס. הומור מהזן הסרדוני יותר, השחור, אבל עדיין - הומור, כזה שעוזר לווסת את הנימות האפלות יותר של הסדרה הזו. בביקורות אודותיה מזכירים לעיתים קרובות את "שובר שורות" בשל עיסוקה באנשים לכאורה-נורמטיביים המתדרדרים לחיי פשע מלאי סכנה.
אבל בעיניי הדמיון דווקא סגנוני יותר מאשר נרטיבי - גם "שובר" הוליכה את גיבוריה על סף תהום לאורך כל הדרך, נעזרת במינונים בריאים של הומור יבש, אפילו מרושע לעיתים, על מנת שלא תייחלו כבר למנוחה ולנחלה שתביא נפילתם לשם. ברמת הכתיבה, הביצוע והאינטנסיביות הכמעט מאנית של אותה סדרת מופת, "אוזרק" אולי איננה בדיוק באותה הליגה - אבל ככל שהיא מתקדמת היא מגיעה לאיזון נאה מאוד על שפת התהום הזאת, כמו קודמתה; בין דרמה משפחתית לאלימות ברוטאלית, בין תקווה לייאוש, בין חיים לכליה. בתכלס? נהניתי ממנה מאוד.
מרטי בירד (ג'ייסון בייטמן) הוא גיבורה של "אוזרק", יועץ פיננסי שחייו עולים על שרטון אחרי ששותפו נתפס גונב מהקרטל המקסיקני עבורו הם הלבינו כספים במשך שנים. וונדי (לורה ליני) היא אשתו הבוגדנית, שיחד עם שני ילדיהם - שרלוט (סופיה הובליץ) הטינאייג'רית המרדנית וג'ונה (סקיילר גרטנר) השקט והבודד - מוצאת את עצמה נעקרת מביתם אשר בשיקגו לטובת מעבר לדרום מיזורי, וספציפית לעיירת נופש מנומנמת על אגם בחבל הרי האוזרק הציוריים. הסיבה? כמוצא אחרון מקליע האקדח שהמתין לו, מרטי הבטיח לשליח הקרטל (אסאיי מוראלס) שיוכל להגדיל משמעותית את סכום 8 מיליון הדולרים ששותפו גנב. אם ייכשל - ובכן, אתם יכולים לשער לעצמכם מה יקרה.
הרבה מ"אוזרק" מוקדש לדרכים השונות והמשונות בהן מרטי מנסה לחצוב את הסכומים הדמיוניים להם הוא מחויב מהכלכלה העצלה של הסביבה החדשה שלו, כשבהדרגה, היצירתיות שלו מתחילה להניב תוצאות נאות – גם מבחינת הצופה, שהופך להיות מושקע באימפריה הקטנה שהוא טווה בסבלנות. הרבה מ"אוזרק" מוקדש גם לטיפול בכל סיטואציית הדג-מחוץ-למים בו מוצאת את עצמה משפחת בירד שהגיעה מהעיר הגדולה לחור קטן ומלא ברדנקים. ייאמר לזכות יוצרי הסדרה ביל דובוק ומארק וויליאמס שהם לא אצים-רצים לנצל את הפוטנציאל הקומי המיידי שמזמן המפגש של הבירדים עם מיזורי, ומעדיפים לחתור לפיי-אופים של הטווח הרחוק. גם תיאור הדמויות הצבעוניות של המקום, שמפלרטט עם הסטריאטיפיזציה, מתגלה כעמוק יותר עם חלוף הפרקים.
אבל נקודת החיבור הרגשית שלכם לסדרה תהיה הדרמה המשפחתית המתגלגלת - הסיכוי של וונדי ומרטי למצוא שוב אושר זוגי, או אפילו רק חיבה הדדית, דרך היותם שותפים לפשע כעת; הסיכוי של שרלוט וג'ונה להסתגל לסביבתם החדשה ולסלוח להוריהם על הטעויות הקטסטרופליות שביצעו; הסיכוי של משפחת בירד לחזור לאיזשהו סוג של תפקוד, אחרי הטראומה הזו הפוקדת אותם. החרב המונחת מעל לצווארם בכל רגע נתון אולי תצמיד אתכם אל המסך, אבל התקווה שלכם לראות אותם מתגבשים שוב כמשפחה תותיר אתכם שם.
ועוד משהו: ג'ייסון בייטמן לא מושקע ב"אוזרק" רק ברמת התפקיד הראשי שלקח על עצמו, אלא גם נמנה על מפיקי הסדרה וביים במיומנות מרשימה 4 מעשרת פרקיה של העונה. אבל את החותם האמיתי הוא משאיר ברמת המשחק – באופן מסוים, מרטי שלו הוא האיש שלא היה שם; כמו אדם שעבר טלטלה כה עזה עד שזו הותירה אותו מנותק, פועל על אוטומט, מת מבפנים. ובכל זאת, למרות שמדובר באדם סטואי, מחושב ומכוון מטרה שלא מרשה לעצמו להביע יותר מדי רגש, כזה שאפילו הזעם אצלו מוגבל ובשליטה, בייטמן מצליח ליצוק אמוציה אמיתית לתוך הדמות, להפוך אותה איכשהו לאנושית ומעוררת אמפתיה. אולי זה המנדט של מי שהגיע אקסקלוסיבית מתחום הקומדיות ויודע לחלץ קריצה מדמות שכביכול נעדרת כאלו. בגדול, הפרויקט הזה כולו מחמיא לו מאוד, וגם ללורה ליני, שכהרגלה זורחת בתפקיד האישה שלצידו – זו שאיכשהו, למרות הכל, נותרת שם, לצידו, ומהווה את עמוד התווך של המשפחה-במצוקה הזאת.
הביקורת פורסמה במגזין "פנאי פלוס".
