ביקורת סרט: "הפרה ז'קלין" - בורקס אלג'יראי
זאב רווח, מאחוריך: מסעם לפריז של אלג'יראי כפרי והפרה שלו עומד במרכז הקומדיה העממית "הפרה ז'קלין". התוצאה: לא מאוד מתוחכמת או מקורית אבל עדיין מהנה
קשה לזהות את כישרונם של הקומיקאים הצרפתים הגדולים, פרננדל, בורוויל או לואי דה פינס, בקרב המצחיקנים הפרנקופונים בהווה, והשחקן הצרפתי-אלג'יראי פטסה בויאחמד, שמככב בסרט "הפרה ז'קלין" ("La Vache"), אינו יוצא דופן מבחינה זו. מצד שני, מדובר בקומדיה עממית, שגם אם אינה ממש מגלגלת מצחוק – הצפייה בה מלווה בחיוך נעים.
הבמאי-תסריטאי, מוחמד חמידי ("דרכון לאלג'יר"), לא מתיימר לעצב דמויות מורכבות או מצבים קומיים מתוחכמים - זוהי הגרסה הפרנקו-אלג'יראית לסרט בורקס המבוסס על סטריאוטיפים אתניים צרים. כך, לנוכחותו של כפרי תמים מאלג'יריה בצרפת, המלווה בפרה האהובה שלו, אין מטען פוליטי-חברתי נפיץ.
הגיבור הוא פתאח (בויאחמד), שיוצא למסע מכפרו באלג'יר לתערוכה חקלאית המתקיימת בפריז, שם הוא מתכוון להציג את הפרה שבכותרת. הוא חוצה את הים במעבורת וממשיך ברגל אל הבירה הצרפתית, פרתו לצידו, מה שמאפשר סדרה של מפגשים והיתקלויות – אף לא אחד מהם מפתיע, נועז או מבריק במיוחד, אבל "הפרה ז'קלין", אחרי הכול, איננו סרט שמתיימר להיות כזה.
ביקורות קולנוע נוספות:
"מאהב כפול" - מותחן פסיכולוגי-מיני שיורד מהפסים
"רובוטריקים: האביר האחרון" - ליגה חדשה של טמטום
"הנערה האלמונית": מותחן חברתי יפה אך לעוס
העלילה איננה מקורית במיוחד. כבר ב-1959 כיכב הקומיקאי פרננדל בקומדיה הפופולרית "הפרה והשבוי", שביים אנרי ורניי, העוקבת, כמתבקש מהכותרת, אחר שבוי צרפתי במלחמת העולם השנייה, שנמלט בחברת פרה. למען ההגינות, חמידי אכן כולל כאן סצנה שבה צופה גיבורו בסרט ומתרגש עד דמעות. על מנת לעבות את הסיפור פתאח משתכר במהלך ערב קריוקי, ותצלום שבו הוא מנשק אישה זרה מסבך אותו כאשר הוא מגיע במהירות לאשתו בכפרו. אבל קשה לומר שיש בסיטואציה משהו שאיננו מכירים מסרטי זאב רווח שלנו.
כאמור, חמידי נמנע מלנסח אמירה חריפה במיוחד בכל הנוגע ליחס אל האחר בצרפת של ימינו. גיבורנו טוב הלב והתמים מציג בפני הצרפתים דימוי מחניף שלהם, ואכן הסרט הביא לבתי הקולנוע במדינה זו כ-1.3 מיליון צופים. זהו סרט שמייצג אפוא פנטזיה הדדית: הזר שמתקבל בתשואות בצרפת, שאותה הוא מעריץ, והצרפתים שמתנהלים כאילו מרין לה פן לא התמודדה בסיבוב השני בבחירות לנשיאות שנערכו בה לאחרונה.
העיסוק בהגירה האלג'ירית לצרפת מתמצה בדמות גיסו של פתאח (ג'אמל דבוז), אך זו לא נוכחת פה יתר על המידה, והמפגש עימה מספק בעיקר הזדמנות לכמה מפרחחי הבלוק שבו הוא מתגורר לעטר את ז'קלין המסכנה בכתובות גרפיטי. ככלל, הסרט נשען על דמותו העממית של הכסיל בן המגרב שנענית לכל הסטריאוטיפים הקולוניאליים (צפו בו מנהל לראשונה שיחת סקייפ) – ותכליתה הוא לייצר גשר פיקטיבי בין תרבויות ומעמדות.
"הפרה ז'קלין", לפיכך, הוא סרט מהנה למדי, ובלבד שלא מצפים ליותר מאשר קומדיית-מסע צפויה ולא מתוחכמת (וכמה שהייתי שמח לו אחת הנשים שמאכסנת את פתאח לא הייתה נקראת כשם הפרה). חצוצרן הג'אז הלבנוני הנודע, איברהים מעלוף, אחראי לפסקול הצוהל, שמזכיר יותר את סרטי קוסטוריצה.
