ביקורת סרט: "רוחות קרות" - נושא חשוב, טיפול בעייתי
הבימוי הנהדר של טיילור שרידן ב"רוחות קרות" מחפה על תסריט שטחי. אומנם הסרט מנסה למתוח ביקורת על היחסים שבין האוכלוסייה האינדיאנית הנחשלת לבין רשויות החוק האמריקניות - אך בסופו של דבר הוא מתעסק בבעיותיו המוכרות של האדם הלבן המיוסר
כאשר סרט נפתח בדימוי של צייד המחסל במיומנות זאב בערבה המושלגת - אתם יכולים להיות בטוחים שזאבי-אדם יצוצו בהמשך. ואומנם, "רוחות קרות" ("Wind River"), הוא סרט על הישרדות במקום שבו שולטות שממה לבנה, דממה ואכזריות.
זו אמורה להיות יצירת הביכורים של הבמאי טיילור שרידן, שחקן שהיה לתסריטאי של "באש ובמים" (שזיכה אותו אשתקד במועמדות לאוסקר) ו"סיקריו", אולם עיון בפילמוגרפיה שלו מגלה סרט אימה עלום, "Vile", שהופק ב-2011. כך או כך, "רוחות קרות" זיכה את יוצרו בפרס הבימוי בקטגוריית "מבט מסוים" בפסטיבל קאן האחרון – וגם אם הצפייה בו אינה מלווה בתחושה של גילוי, הסרט עשוי במיומנות שמחפה, כמה מוזר, דווקא על כשלי התסריט.
בתחילת הסרט נראית צעירה אינדיאנית רצה יחפה ומבוהלת בשלג האין-סופי. קצת אחר כך תימצא גופתה הקפואה על ידי איש שמורות הטבע (ג'רמי רנר) שהגיע לשמורה האינדיאנית בוויומינג על מנת לחפש אריה הרים התוקף את עדרי הצאן. מסתבר שהבחורה נאנסה באכזריות ומתה מהצטברות דם בריאותיה. כתובית בסיום הסרט תבשר לנו שישנן צעירות אינדיאניות רבות כמותה, שאיש אינו טורח לחקור את תעלומת גורלן, והנה לנו המסר הדידקטי של הסרט: כמה טוב שישנם גברים לבנים נחושים שיפתרו את הנסיבות הפליליות סביב צעירות אינדיאניות נעדרות.
עוד ביקורות קולנוע:
"הפרה ז'קלין" - בורקס אלג'יראי
"מאהב כפול" - מותחן פסיכולוגי-מיני שיורד מהפסים
"רובוטריקים: האביר האחרון" - ליגה חדשה של טמטום
החקירה מתנהלת למעשה על ידי סוכנת אף-בי-איי (אליזבת אולסן) שהגיעה מלאס וגאס, פשוט כי היא הייתה הכי קרובה למקום האירוע. היא ממש לא לבושה בהתאם למזג האוויר המקפיא, וגם כמעט נטולת ניסיון, אבל היא מייצגת סמכות וכוח נשי מתקדם בסביבה גברית אלימה שהולכת ונעשית חייתית יותר ויותר ככל שהסרט מתקדם. הוא שאמרנו: כאשר סרט נפתח בדימוי של צייד וכו'.
אמריקה בסרטים שאותם כתב שרידן, כמו גם בסרטו זה כבמאי, אינה סביבה אנושית ופיזית מלבבת במיוחד. מבחינה זו הוא מתייצב בתור אחד המתבוננים החריפים ביותר על החברה האמריקנית בקולנוע היום, ועם זאת, אל מול המורכבות המוסרית של "סיקריו" ו"באש ובמים" – "רוחות קרות" מציב, בסופו של דבר, חלוקה ברורה ודיכוטומית מדי של טובים ורעים.
בשיאו של הסרט, שיש בו מידה מכוונת של קומיות, כעשרה גברים ואישה מכוונים אקדחים זה אל זה בלב השממה המושלגת, בסצנה שמציבה באופן אבסורדי וחותך את מושגי החוק והשיפוט. הנקודה הזו אומנם תתחדד בהמשך, באמצעות מעשה שיבצע הגיבור, אך המהפך בדמותו נותר בסרט מעט מעורפל ולא מנומק – ועובדה זו מציבה כשלים בפני הדיון המוסרי ששרידן מבקש להעלות.
"רוחות קרות" (כותרתו במקור של הסרט, "נהר הרוח", מתייחסת לשמורה בוויומינג שזהו שמה) מתאר סביבה אינדיאנית נחשלת, מרוששת ומקופחת, שפשע, סמים, עוני ואבטלה הם המצב הקיומי הדומיננטי בה. מאידך גיסא, קשה לומר שהסרט עושה משהו בעל משמעות וערך עם סיפור הרקע של הגיבור - רדוף על ידי גורלה של בתו, חברתה הטובה של הנערה שנמצאה מתה בתחילת הסרט, שנפלה אף היא קורבן לפשע בשטח השמורה. כתוצאה התפרקו גם נישואיו לאישה אינדיאנית שמשפחתה מתגוררת בשמורה (לזוג יש עוד בן צעיר אחד).
שרידן אינו נדרש אל סיפור הרקע הזה כדי לפתח איזושהי מורכבות אידיאולוגית. לפנינו, כאמור, מעשה בגבר לבן שדרך פענוח הפשע מבקש לגאול בעיקר את
עצמו. נוכחותה של אשתו המתנכרת מצטמצמת למינימום, וכתוצאה נדמה כאילו אין כל פונקציה של ממש לזהות הילידית בחייו ועברו. הוא נדמה כמו גיבור מערבון שנודד חסר מנוחה במרחבים המושלגים האין-סופיים בחיפוש אחר הצדק וההשלמה. ליבו של הסרט (המלווה במוזיקה היפה והנוגה של ניק קייב ו-וורן אליס) במקום הנכון, אך הביצוע המצוין אינו משתחרר מנקודת המבט של הגבריות הלבנה.
