"שיר ענוג": פרופיל לא אמין של מטפלת רצחנית

בשנים האחרונות עולה ברשתות השידור הפופולריות של ז'אנר 'פשע אמיתי' - התחקות תיעודית אחר מעשה פשע לפרטיו, עבודה בלשית מצולמת החופרת תחת יסודותיה של הסנסציה התקשורתית ומחברת פיסה אל פיסה בעמלנות מורטת עצבים. במיטבן, יצירות הפשע האמיתי מצליחות להרכיב דיוקן סוציולוגי ופסיכולוגי של הפושע, הקורבן וקרוביהם, ומספרות לנו משהו על עצמנו ועל העולם שבו אנחנו מתנהלים כאזרחים שומרי חוק.

נראה שאותה משיכה אופנתית הניעה גם את לילה סלימאני, סופרת ילידת רבאט שהיגרה לצרפת והשתקעה בפריז. ההשראה לספרה 'שיר ענוג', שזכה בפרס גונקור והפך לרב־מכר בצרפת, היא פרשה מ־2012, שבה רצחה מטפלת פורטוריקנית את שני הילדים ששמרה עליהם באפר ווסט סייד בניו־יורק. סלימאני העתיקה את מערכת היחסים הזאת אל לב פריז, שם מגדלים מרים, עורכת דין, ופול, מפיק מוזיקלי, את שני ילדיהם הקטנים. כשמרים מבקשת לחזור אל שוק העבודה, הם מחפשים לילדיהם את המטפלת המושלמת.

בקובץ רשימות בשם 'תקריות', המביא את סדרת רשמיו של רולאן בארת משהותו ברבאט, מופיע הקטע האירוני הבא: "'אדוני, אל תשכח, לעולם אל תיתן טרמפ למרוקאי שאתה לא מכיר', אומר לי המרוקאי הזה, שאני נותן לו טרמפ ושאני לא מכיר". סלימאני הופכת את יחסי הכוחות בין הצרפתי הקולוניאלי והמרוקאי העממי, ושולחת אל ביתה של מרים מאסֶה, צרפתייה בורגנית־ליברלית ממוצא מרוקאי, את לואיז, צרפתייה לבנה לא משכילה מפרברי פריז. ראוי לשבח האיפוק שבו היא מציבה את הרקעים השונים בגביהן של שתי גיבורות ספרה: סלימאני מקפידה שלא להיכנע למניפולציה של ההיקסמות האתנית הרווחת כל כך בספרות ובשירה בנות ימינו, והבחנותיה האתניות, המעמדיות והדוריות נעשות במרומז, בציון כמעט אגבי וכמו־אובייקטיבי. היפוך הכוחות והחלשת רעשי הרקע העדתיים אמורים לפנות מקום לבחינה פסיכולוגית מעמיקה יותר של נפש הדמויות ומניעיהן: האחת - אם צעירה שנקרעת בין תשוקה למימוש עצמי לבין אימהותה, המבחינה בשלב כזה או אחר במופרעותה של המטפלת שהכניסה אל ביתה, אך ממשיכה להעסיק אותה מטעמי אשמה ונוחות; והשנייה - אישה ערירית וענייה, אלמנה שבִּתהּ היחידה התנתקה מחייה, ידועה בעיר כמטפלת חרוצה ובשלנית מעולה, אך מחביאה צד אפל ומפתחת קרבה כפייתית למעסיקיה החדשים.

כל מי שאי פעם מסר את הטיפול בילדיו לאדם זר, יודע מה גודל הדרמה שמצב כזה מזמן. פערים בחינוך, בבטיחות, בצורת דיבור, בתרבות, באישיות, אפילו בתזונה - כל אלה מגיעים אל שיאם הדרמטי במוקדם או במאוחר. עולים בדעתי כל כך הרבה סיפורים, מניסיוני האישי ומניסיונם של הקרובים אליי, שיש בהם את כל מרכיבי המופע האנושי במיטבו, וכל אחד מהם מעלה אל פני השטח את השכבות המודחקות ביותר בנפש האדם. סלימאני לא הסתפקה בכך והלכה אל מקרה קיצוני, מזעזע, נוצץ: 'שיר ענוג' נפתח בתיאור זירת הרצח ברגע השיא - הילדים כבר מתים, האם המומה, האומנת תקעה זה עתה סכין בגרונה, ואי־אפשר בלי הפרט האהוב כל כך על סדרות רצח בטלוויזיה: "מרבד הנסיכה היה ספוג בדם".

לילה סלימאני(צילום: gettyimages)

אבל דווקא הרצח המזוויע, "המבוסס על סיפור אמיתי", הפותח את הספר ומציב את הקורא בעמדת עד אילם להשתלשלות הדברים כאותה "כרוניקה של מוות ידוע מראש", הוא גם הסכין בגרונו של הספר. בניגוד לסדרות פשע אמיתי, המגוללות את הפשעים שבליבן באמצעות ראיונות, חשיפת מסמכים ונתוני מעבדה, סרטונים ביתיים וקטעי מהדורות חדשות, ומבקשות לחמוק כך מהמניפולציה של הבדיה, הרי שלרשות סלימאני עמדו כל הכלים שהבדיה מספקת: מצבים אבסורדיים, תנועה חופשית בעבר ובעתיד, ובראש וראשונה, צלילה פרועה אל נפש האדם. אבל למרות תהילתה העכשווית של סלימאני, אי־אפשר שלא לחוש בקוצר ידה הספרותי. קורותיה של משפחת מאסֶה עם האומנת המטרידה אינם מספקים תשובה מעניינת לתעלומת הרצח מפני שאין לסלימאני כושר אבחנה פסיכולוגי, והיא נאלצת למצוא הסברים דחוקים לזוועה האנושית הזאת, שמאפילה על כל הספר וקוברת אותו תחתיה.

סלימאני שולטת בסיפורה כל עוד הוא מתון ושגרתי, ומיטיבה לתאר את המתיחות הדקה בין מעסיקה שאפתנית לבין מטפלת מוכשרת, גם אם בצמצום ובדלות לשונית. אבל כשנדרשת סלימאני לדרדר את גיבורותיה אל תהומות הרצח, היא יוצרת ללואיז פרופיל פסיכולוגי פסיכופתי, שכמוהו ראינו במיליון סרטים אמריקאיים. זה הרגע שבו פג התוקף של כל האפיונים המעמדיים, הכלכליים והחברתיים שהיא דוחפת אל פי הספר מכל הבא ליד, וכולם מתנקזים אל נסיבות פסיכולוגיות טריוויאליות, אפילו מיושנות.

למרות כל זאת, קראתי את הספר בבינג' - בדפדוף קדחתני ובסקרנות כמעט עליזה. ואולי זאת עוד נקודת חולשה של רב־המכר הזה: לרגע לא הסבתי את המבט מהמתרחש שם באימה. אחרי הכל, מדובר אכן בשיר ענוג, לא יותר. 

הביקורת פורסמה במוסף "שבעה לילות" של ידיעות אחרונות.