לא יכול שלא ליפול: השנים העצובות של אלביס פרסלי
"זה יהיה סיבוב ההופעות הכי טוב אי פעם", אמר אלביס פרסלי למאבטחו באוגוסט 1977, ימים ספורים לפני ששב לבמות. למחרת קרס בחדר השירותים, ועזב את הבניין. מרושש, מכור לסמים, עם חיבה מופרזת לנשק ועשרות קילוגרמים עודפים, מלך הרוקנ'רול היה בשנותיו האחרונות צל חיוור של ראשית הדרך - ועדיין הצליח לסחוף את הקהל הופעה אחר הופעה. במלאת 40 למותו, חזרנו לערוב ימיו של כוכב ששקע ונותר אגדה
צהרי ה-26 במאי 1977, בינגהמטון, ניו יורק. בסביבות השעה 15:00 נוחת בשדה התעופה המקומי מטוסו הפרטי של אלביס פרסלי, ה"ליסה מארי", טיסה ישירה מרוצ'סטר. המוני מעריצים ממתינים במקום למי שנשא אז, ועדיין נושא למעשה, בתואר "מלך הרוקנ'רול". הוא יוצא אליהם בפיג'מה דמויות חליפת קארטה וחיוך גדול, יורד במדרגות ומקבל באהבה את תשומת הלב שהורעפה עליו דרך קבע בכל מקום אליו הגיע עם סיבוב ההופעות המוצלח שלו - שלקראת סוף שנות השבעים הספיק לעבור בכמעט לכל עיר מרכזית בארצות הברית.
בשלב מסוים פרסלי עוצר ובתנועת הוקרת תודה למעריצים המריעים מרים שתי ידיים לאוויר. הצהלות מתגברות, ומסוות את צליל החבטה בקרקע של שני אקדחי קולט חצי אוטומטיים שנפלו מנרתיק חגורתו של מלך הרוקנ'רול, ונחבטו במדרגות. על פניו של פרסלי, שקודם לנגיעה בקרקע הוזהר על ידי ראש מערך האבטחה שלו, דיק גרוב, כי הם עומדים לנחות באזור האוסר נשיאת נשק, נמתח חיוך קטן ונבוך. אחד מבכירי משטרת המחוז מתקרב אליו על מנת ללחוץ את ידו, ובעודו מושיט לזמר את האקדחים שנפלו אומר "אני מאמין שאלה שייכים לך, מר פרסלי". אלביס לוקח אותם בידו ומשיב אותם לחגורת מכנסיו.
לא הייתה זו תופעה חד פעמית או חריגה במיוחד. במהלך הופעה בתקופה ההיא, אקדח דרינג'ר קליבר 0.22 טעון עף ממגפיו של פרסלי ונחת על הבמה, פחות ממטר מרגליו של גיטריסט הליווי, ג'ון וויקינסון, שהיה שונא נשק ידוע. העומדים בשורות הראשונות אולי הבחינו בכך. ייתכן שחלקם אף מצאו את המחזה מטריד, אבל עבור פרסלי, חובב נשק גדול שנשא עמו באותם ימים לפחות אקדח אחד לכל מקום אליו הלך - היה זה רק יום שגרתי בחייו. אלו, הגיעו לקצם חודשים ספורים לאחר מכן - בבוקר ה-16 באוגוסט 1977.
אלה שהקיפו את פרסלי ידעו שהוא נמצא בעיצומו של תהליך הידרדרות נפשית ופיזית. אבל ההיסטוריה לפעמים שוכחת לספר שלצד הדיכאונות, חגיגות סמי המרשם, שינויי מצב הרוח, החיבה המופרזת לג'אנק פוד וההשמנה - כשאלביס פרסלי לבסוף מת, השבוע לפני 40 שנה, הוא נחשב אמן אהוב (אבל מרושש, עוד נגיע לשם) בשיאו של קאמבק מוצלח. במסגרתו, חרש הזמר את היבשת בהופעות. עד יום מותו עשה סולד אאוט בכל 1,684 ההופעות שהספיק לקיים.
בתחילת שנות ה-60', מתוך רצון להתרחב כאומן ובעידודו של המנהל האישי, קולונל טום פרקר, אלביס החליט להקדיש את רוב חייו לקולנוע. במקור הוא תכנן להפוך לשחקן רציני, אך שני סרטים בהם גילם תפקידי עומק לא זכו להצלחה מסחרית והוא משתכנע להתמיד בקומדיות מוזיקליות עתירות תקציב. היצירות - לא כאלה שייכנסו לפנתיאון הקולנוע האמריקני, אך הקהל דווקא מגיב ברגליים. המפגש בין מלך הרוקנ'רול להוליווד, חרף ביקורות די רעות, מניב הכנסות למפיקי האולפנים.
אפשר לקרוא לזה קאמבק. מתוך הספיישל הטלוויזיוני ב-1968
בה בעת, מבחינה מוזיקלית ניכר שהקריירה של אלביס מאבדת כיוון, כשהוא בעיקר מוציא פסי-קול לסרטיו התבניתיים. כשבמהלך העשור אלה מפסיקים להימכר בכמויות שהם רגילים אליהן, ברור לפרסלי ולמנהליו ששינוי דרוש. מי שבעבר נחשב למלך הבלתי מעורער של עולם הבידור נחשב כעת לבדיחה עבור חובבי המוזיקה הרצינית יותר, ולזמר שימיו הגדולים מאחוריו. ואז, ב-1968, ספיישל טלוויזיוני בשם "אלביס" (שלימים יקבל את השם, "מופע הקאמבק של אלביס"), זוכה ל-44 אחוזי צפייה בלתי נתפשים, ומסמן את תחילת מסע השיבה לכס המלך.
פרסלי נראה בו שר מול קהל בפעם הראשונה מזה שבע שנים, נראה כמו אדם שקיבל את חייו חזרה. בכושר גופני טוב, בעודו חנוט בחליפת עור שחורה צמודה, הוא נחוש בדעתו להוכיח שהשמועות על מות הקריירה היו מוקדמות. וכך, התסכול על השנים האחרונות והפחות מוצלחות הופך לכוח מאחורי אחד הרגעים החשובים בטלוויזיה האמריקנית - כוח שהתניע מחדש קריירה במשבר.
משלב זה והלאה אלביס חוזר להופיע. הקהל עדיין להוט לראות אותו מופיע, ולעתים ממתין דקות ארוכות לאחר המופע להדרן או כדי לפגוש את האליל. במטרה להרגיע את המעריצים ולפזרם חזרה לבתיהם - ובמה שיהפוך למשפט שילווה את הקריירה של פרסלי לנצח - אחד מאנשי צוותו מודיע ברמקולים ש"גבירותיי ורבותיי, אלביס עזב את האולם".
בשנים הבאות פרסלי הפך לאדם אחר שמנסה לברוח מהעולם החיצון, יצור לילי שיכול להשכיר פארקי שעשועים שלמים מחוץ לממפיס רק כדי שהוא וצוותו יוכלו לעלות על רכבת הרים בלילה. אדם שמכסה חלונות של חדרי בתי המלון בנייר אלומיניום כדי למנוע מאור להיכנס.
הדיסוננס הזה, בין הג'נטלמן הדרומי שבראיונות עוד היה עונה ב"כן, אדוני" לבין אדם רדוף שאוכל וצורך סמים ללא הכרה כשהוא מוקף אנשים שמרגישים כמו שמרטפים, מגדיר היטב את החיים האחרונים של אלביס. מצד אחד, עדיין הבדרן המצליח בארצות הברית. מצד שני, דמות שכואב להגדירה כ"פאתטית", אבל ללא ספק עצובה. עדות לכך ניתן למצוא בהופעתו באוניברסיטת מרילנד ב-27 בספטמבר 1974. בשש השנים שעברו מאז אותו משדר קאמבק, פרסלי העלה עשרות קילוגרמים, וכשהגיע לשטח האוניברסיטה באותו הערב, הוא נפל מהלימוזינה על ברכיו והדף ממנו את כל מי שניסה לעזור לו לקום - כפי שעשה בכל פעם שדבר מסוג זה היה קורה. נגניו, שחלקם בקושי זיהו אותו כשהגיע למקום, הביטו בו באימה.
גם על הבמה היה מדובר בתצוגה של שאריות מהפרפורמר שהיה. הגיטריסט וויקינסון, שליווה את פרסלי תקופה ארוכה, תיאר זאת כמחזה עצוב. "האורות באולם כבו ואלביס עלה במדרגות. הוא היה כולו כרס", סיפר. "הוא דיבר לא ברור ובעילגות. הוא היה כל כך דפוק. היה ברור לכולם שהוא היה מסומם. היה משהו מאוד לא בסדר בגוף שלו. זה היה כל כך רע עד שהמילים לשירים היו כמעט לא ברורות. הוא בקושי הצליח להציג את נגניו כמו שצריך. היינו במצב של הלם. אני זוכר שבכיתי. הוא קיצר את ההופעה, אבל היה נדמה שהיא נמשכה נצח".
באחוזתו גרייסלנד, פרסלי לא היה שונה. הוא היה שבור לב מעזיבתה של אשתו פריסיליה, וניהל מערכת יחסים כאוטית שידעה עליות ומורדות עם ליסה ת'ומפסון, בת זוגו באותם ימים. בדצמבר 1975 הוא חרג ממנהגו שלא להופיע בין חג המולד ליום הולדתו שחל ב-8 בינואר, ועלה בערב השנה החדשה על במת אולם הפונטיאק סילבר-דום במישיגן, מול קהל של 80 אלף איש. הוא עשה זאת, ככל הנראה, בשל צורך נואש בכסף, שהלך ואזל.
על הבמה, שהייתה גדולה במיוחד, הוא נראה אבוד. חיפש את זמרי הליווי ואיתר אותם בחלק התחתון של הבמה. הקור ששרר באולם הקשה על הלהקה בנגינתם. "שפתיו של נגן החצוצרה היו כל כך קפואות עד שהוא בקושי יכול היה לנשוף", סיפר אחר כך וויקינסון. אלביס עצמו כעס שלא ידע שיעמוד על הבמה לבדו. בשלב מסוים של הערב מכנסיו נקרעו.
בדרך הביתה עם תום המופע אלביס התפוצץ מזעם בפני צוותו, קילל והאשים כל מי שהיה מעורב במופע. בת זוגו ת'ומפסון, שבדרך כלל ברגעים כאלה נהגה להרגיע אותו באמצעות ממתק ודיבור תינוקי, בחרה הפעם לשבת ולצפות במחזה שהתרחש לפניה. כמה ימים לאחר מכן דווח בעיתונות כי המופע גרף 800 אלף דולר וקבע שיא הכנסה עולמי לזמר בערב בודד.
היה זה הישג ראוי, שהצטרף לשרשרת הצלחות שהיו לאלביס בשנים שקדמו למותו: ב-1972 הוא מילא את אולם מדיסון סקוור גארדן בארבע הופעות ושבר את שיאי מכירת הכרטיסים במקום. באותה שנה הוא גם זכה בפרס גלובוס הזהב על הדוקו-הופעה "אלביס בדרכים" והפך לזוכה פרס גראמי בפעם השנייה מתוך שלוש, על אלבום הגוספל השני שלו, "He Touched Me". השנים שבאו אחר כך הניבו גם הן שלל הישגים, גם אם במספרים קטנים יותר. לא רע עבור אדם שבשלב זה של חייו נרדם לעיתים תכופות במהלך ארוחות בביתו, כששומרי ראשו או מנהלת משק הבית שלו שולפים אוכל מפיו כדי שלא ייחנק.
בתחילת 1976 ניכר שאלביס לחלוטין איבד שליטה על חייו. אחרי תקופה של תשעה חודשים בהם לא הקליט חומרים חדשים, חברת התקליטים RCA עדיין ניסתה לשמר את מעמדו ועל מנת לעמוד בלו"ז שכלל הוצאת שלושה אלבומים בשנה ניסתה להפעיל עליו לחץ לספק חומרים חדשים. אבל אלביס, שמצבו הבריאותי והנפשי הוסיף להידרדר, לא הסכים לנסוע לנאשוויל או להוליווד במטרה להקליט. בצעד חסר תקדים, חברת התקליטים מניידת אל אחוזת גרייסלנד ציוד הקלטה בשווי 200 אלף דולר, יחד עם חברי להקתו שהוטסו מלוס אנג'לס ומספר מפיקים בכירים מנאשוויל. אין דרך לתאר את התמונה בביתו של פרסלי אלא כסוריאליסטית: כמה מהמוזיקאים ומאנשי ההפקה המוערכים בתחומם יושבים וממתינים למלך הרוק, שרק יירד לקומה למטה, ישיר ויקליט חומרים.
אם להאמין ל"אלביס: מה קרה?", ספר הזיכרונות השנוי במחלוקת שכתבו שלושת מאבטחיו הצמודים של אלביס, הסיבה שלא רצה לצאת מהחדר העידה לא מעט על מצבו הנפשי הרעוע. לפי הספר, אלביס היה מסתגר בחדרו מוקף בכלי נשק אוטומטיים, אקדחים, רובים ורקטות (!), כשהוא נחוש בדעתו להתנקש בחייהם של כמה מסוחרי הסמים הגדולים בעיר. הוא הגיש לשומרי ראשו רשימת שמות וערימת תמונות של מטרותיו, ורמז כי מי שהטיל עליו את משימת טיהור העיר היא לא אחרת מאשר משטרת ממפיס. אלביס אומר למאבטחיו שהוא מתכוון להשתמש בסשני ההקלטות כגיבוי - כלומר שהנגנים שממתינים בביתו יעידו שבזמן ההתנקשות בסוחרים, הוא היה בכלל באולפן הביתי.
בסופו של דבר פרסלי שוכנע שלא להוציא לפועל את תוכניתו והחל בהקלטות, שבמהלכן מצבי הרוח שלו נעו לעתים תכופות. "בואו נשאיר זאת כך, אני מעדיף את זה על פני רהיטים", אמר כשראה לראשונה את המכשירים בביתו. כמה ימים לאחר מכן הוא נצפה בוהה ברמקולי הענק שבסלון וצורח "הסאונד בהם לא טוב!", תוך שהוא מכוון אקדח אל ציוד ההקלטה. "אני הולך להרוג את הבני זונה האלה ולגאול אותם מייסוריהם". כמה מחבריו המוזיקאים לקחו ממנו את האקדח. ההקלטות נקטעו. עשרה שירים מתוך אותם סשנים הופיעו באלבום "From Elvis Presley Boulevard". נגניו של פרסלי יעידו שלצד מילות השירים העצובות ברובן, גם אלביס עצמו נראה היה כמו צל חיוור של מי שהיה, והתקשה לעמוד בסטנדרטים אומנותיים גבוהים בהם עמד בעבר.
ב-26 ביוני 1977, פחות מחודשיים לפני מותו, אלביס עטה חליפה בצבעי לבן וזהב ומגפיים לבנים, ועלה על במת המרקט סקוור ארנה באינדיאנפוליס - הופעתו האחרונה מול קהל. הדעות באשר לאיכות ההופעה חלוקות. המבקרת של העיתון "אינדיאנפוליס סטאר" כתבה למחרת: "הוא עלה עם אנרגיות שמיד הרגיעו את הקהל החושש באולם. בגיל 42, אלביס עדיין נושא משקל עודף באזור בטנו אבל זה לא מנע ממנו לתת הופעה בסגנון פרסלי האמיתי". המבקר של "אינדידנאפוליס ניוז", לעומת זאת, פרגן פחות: "בהשוואה לסגנונות ההופעה התחרותיים והמתוחכמים של הפרפורמים היקרים ביותר היום, פרסלי הפך מצועצע ולא מעודכן. התאורה אמש הייתה נאותה ולא יותר, והסאונד היה רע בהשוואה לכמה מהמופעים הבינלאומיים המובילים היום".
במהלך הערב הרבה אלביס לפנות לקהל, ובאקט שבהמשך יקבל פרשנות סימבולית, כאילו ידע שלא נותרו לו עוד ימים רבים - הציג והודה לרבים מהאנשים בחייו. אחרים יגידו שפרסלי ידע שאותו ספר חושפני, "אלביס: מה קרה", עתיד לצאת בתוך שבועות. הספר אכן פורסם, לא יותר משבועיים לפני מותו של הזמר, ונחשפו בו לא מעט פרטים מטרידים ומביכים אודות האופן בו בילה את שנותיו האחרונות. רובם התבררו בהמשך כנכונים.
מלך הרוקנ'רול, כך נכתב שם, התמודד עם הפרעות שינה, כאבים ונטייה להשמנה. התפריט היומי שלו, לצד כמויות אדירות של ג'אנק פוד, כלל את סמי המרשם החזקים ביותר בשוק. הוא היה מכור ניסיוני. הוא רצה את אלה החדשים ביותר. היו שם דמרול, פרקודן, ואליום, דקסדרין, ריטלין, ביפטמין, פלאסידי והרשימה עוד ארוכה. דילאודיד, משכך הכאבים שניתן לחולי סרטן סופניים, היה כנראה הסם האהוב עליו. השילוב בין הרגלי התזונה וצריכת הסמים יצרו שלל בעיות רפואיות חמורות. התיק הרפואי של הזמר כלל מעי גס מורחב ונזק קשה לכבד, אותו גילו בביופסיה. אלביס התייחס לממצאי הבדיקה שלו בביטול, והתבדח אודות אורך המחט שנתקעה בו בתהליך. כרגיל, הוא הבטיח לשנות את סגנון חייו. כתמיד, הוא לא שינה דבר.
השבועות האחרונים בחייו לא היו שונים במיוחד מאלה שקדמו להם. לאחר ההופעה באינדיאנפוליס, אלביס תכנן לנוח קצת ולשוב לטור הבלתי נגמר שלו, שחלקו הבא עמד להתחיל. עד אז הוא פגש חברים מדי פעם או שוחח עמם בטלפון. בימים הוא נהג לשחק טניס במגרש מאחורי ביתו או לצפות בתוכניות מוזיקה נוצריות. בת זוגו האחרונה, ג'ינג'ר אלדן, סיפרה בהמשך שהשניים תכננו את חתונתם. אלביס של ימיו האחרונים הוא תמונה מייצגת של מי שהפך להיות: קורא בתנ"ך וניזון מדיאטה של המבורגרים וכדורים.
ב-14 באוגוסט הוא התחיל צום כדי לרדת מעט במשקל לפני החזרה להופעות, כפי שהיה נוהג לעשות לעיתים. ביום למחרת, לאחר ארוחת הבוקר, הוא שיחק עם בתו, ליסה מארי, צחק בהנאה בזמן שליסה נעה סביבו בעגלה חשמלית. בשעות הערב הוא נסע לרופא השיניים שלו, לטיפול בשתי סתימות. בלילה הוא נתן לדיק גרוב רשימת שירים אותם הוא מתכוון להוסיף לסט-ליסט ההופעות הקרובות. "זה יהיה הטור הכי טוב אי פעם", הוא אמר.
אבל אלביס לא נרדם באותו הלילה. בשעה 02:30 לפנות בוקר הוא הלך לשחק טניס, עד אזור השעה 04:00. הוא וג'ינג'ר נכנסו למיטה, ובעוד שהיא נרדמה בקלות אלביס נותר לבד בשעות דמדומים וקרא ספר. בתשע בבוקר ג'ינג'ר מגלה שאלביס עדיין קורא את הספר לידה במיטה. הוא אומר לה שהוא לא מצליח להירדם ונכנס לשירותים, שם נמצא סל התרופות שלו. הוא מתיישב על האסלה, מחזיק את הספר מולו. כמה רגעים אחר כך הוא ייפול על רצפת חדר האמבטיה, גופו משמיע חבטה חזקה כפוגש בשטיח. צליל נשימותיו האחרונות של מלך הרוקנ'רול ממלא את החדר. הוא כבר לא יופיע בפורטלנד, הכרטיסים להופעות שלא היו ימכרו בדולרים רבים. אלביס פרסלי עזב את הבניין.
