ביקורת סרט: "תוצרת אמריקה" - המופע של טום קרוז לטוב ולרע
"תוצרת אמריקה" מביא את סיפורו של בארי סיל, טייס בשירות ה-CIA שמשמש גם כבלדר של כנופיות סמים קולומביאניות. למרות שהסרט מבוסס על אירועים שקרו במציאות, התסריט הדחוס יוצר תחושה של חוסר אמינות ומתרכז בעיקר בכוכב שלו, טום קרוז, על חשבון העלילה
ב"טופ גאן" (1986), חמש שנים לאחר הופעת הבכורה שלו, הפך טום קרוז לכוכב קולנוע. למעלה משלושה עשורים מאוחר יותר, הקריירה שלו אומנם אינה בשיאה, ובכל זאת הוא שומר על מעמדו כאחד השחקנים האהובים. כרגע הוא מריץ שלוש סדרות סרטים - "משימה בלתי אפשרית" עם חמישה חלקים, "ג'ק ריצ'ר" עם שניים, ו"קצה המחר" שחלקו השני אמור להיות מצולם לאחר השלמת צילומי "משימה בלתי אפשרית 6". הרצון לשמר את הדומיננטיות שלו באמצעות סדרות סרטים הביא לפני חודשים ספורים את קרוז לתפקיד הסתמי ביותר בקריירה שלו בסרט "המומיה".
אך מה לגבי משחק בסרט "בודד", שמאתגר את קרוז לצאת מ"אזור הנוחות" של ז'אנר האקשן? לשם כך צריך לחזור לניסוי הנועז והלא מוצלח ב"רוק לנצח" (2012) או לגילום דמותו של קלאוס פון שטאופנברג בסרט ההתנקשות בהיטלר "מבצע ואלקירי" (2008). ואולי הסיבה שבגללה אנו לא רואים את קרוז ביותר מדי הופעות בסרטים לא ז'אנרים נובעת מהיות ניסיונות אלו לא מוצלחים במיוחד. למעשה, הופעת המשחק המעניינת האחרונה של קרוז הייתה דווקא בסרט המלחמה-מד"ב של דאג לימן "קצה המחר", שבו, לפחות בתחילת הסרט, הוא גילם דמות לא אופיינית של פחדן שמת שוב ושוב עד שהוא מתחיל, בהדרגה, להשתנות.
הכריזמה של קרוז מושתתת על סוג של אנרגטיות נמרצת, חיוך ששום מכשול לא יעמוד בפניו, וסוג של נוכחות שלא פגה גם בגיל 55 - לא מעט בזכות הופעתו הצעירה המעלה אסוציאציות לתמונתו של דוריאן גריי, או שאולי היא נובעת מהכוחות העל טבעיים שיש לבעל דרגת OT-VII במדרג הסיינטולוגי. אבל לאנרגטיות הכריזמטית הזו יש גם צד אפל שבמאים כמו אוליבר סטון ב"נולד בארבעה ביולי" (1989), סטנלי קובריק ב"עיניים עצומות לרווחה" (1999) ובעיקר פול תומס אנדרסון ב"מגנוליה" (1999) ידעו לנצל כדי להוציא מקרוז את הופעות המשחק הטובות של הקריירה שלו.
"תוצרת אמריקה" ("American Made") מנסה להחזיר את קרוז לבניית דמות שבה האנרגטי והאפל (או השפל) דרים בכפיפה אחת. במרכז העלילה דמותו של בארי סיל (קרוז), טייס של חברת TWA, שמעורב בשלל פעילויות מפוקפקות של ה-CIA במרכז ודרום אמריקה, ובלדר של כנופיות הסמים הקולומביאניות שעלו לגדולה במהלך שנות ה-80. הוא מזכיר מעין גרסה מעוותת להרפתקנות היהירה של "מאווריק" - הטייס אותו גילם קרוז ב"טופ גאן" (סרט שגם לו מתוכנן בקרוב ההמשך "טופ גאן: מאווריק").
הסרט מבוסס על סיפורו האמיתי של סיל, והוא פועל במתכונת של ביוגרפיה קדחתנית, שבה הגיבור מתבסס כמספר לא מהימן, מסוג שהפך לפופולארי בשנים האחרונות. דוגמא מוקדמת לסוג הסרטים הזה הוא "החבר'ה הטובים" (1990) של מרטין סקורסזה, אך הם החלו לפרוח בעשור שחלף מאז המשבר הכלכלי שהחל ב-2007. סרטים כמו "כלבי מלחמה", "הזאב מוול סטריט" או "מכונת הכסף" - עוסקים כולם באינדיווידואלים, שטופי תאוות בצע, שדופקים את המערכת. סרטים רוויי טריקים צורניים עם טון קומי דומיננטי וסוג של אמפתיה פרוורטית כלפי התחמנים הגדולים מהחיים.
עוד ביקורות סרטים בערוץ הקולנוע של ynet:
מסגרת הזמן של היזמות המפוקפקת של סיל מתחילה ב-1978, אך היא מסופרת מנקודת זמן עתידית – 1986. בתחילת הסרט הוא קבור בשגרה שוחקת של עבודתו כטייס, עד שאפילו העיסוק מהצד בתור מבריח סיגרים קובניים אינו מספק לו את זריקת המרץ לה הוא נזקק. מצבו כה עגום עד שהוא מתקשה לתפקד כהלכה במיטה עם אשתו לוסי (שרה רייט אולסן). הדברים משתנים כאשר פונה אליו איש CIA צעיר ושאפתן בשם שייפר (דומנל גליסון) כדי שיקים חברת תעופה פיקטיבית על מנת לבצע צילומי ריגול מעל מרכז אמריקה.
המניע הפסיכולוגי של הדמות לא מבוסס בדרך המצדיקה את נכונותו לקפוץ להרפתקאות מסוכנות יותר ויותר. הוא דמות מושחתת אך הוא פועל בעולם בו ה-CIA והקרטלים הקולומביאנים בראשותם של חורחה אוצ'ה ופאבלו אסקובר הם שתי צורות של פעילות קרימינאלית בהיקף נרחב. סיל הוא תוצר של זמנו, של תאוות הבצע חסרת מעצורים בעידן רייגן, המשולבת במעשים פוליטיים ובשותפויות מפוקפקות מהצד השני של הגבול. סביבה שבה היעדר המעצורים זוכה לסוג של הצדקה ברמה של ההרפתקנות והרווח האישי.
תוך זמן קצר סיל מתחיל להבריח סמים עבור הקרטלים הקולומביאנים - עיסוק כה רווחי שמוביל לפיתוח צי מטוסי הברחה החומקים מהסוכנות למלחמה בסמים. כל זה לא בא על חשבון ה- CIA מכיוון שאלו גם השנים בהן ארה"ב עובדת בשיתוף פעולה עם הגנרל מנואל נורייגה בפנמה, ועוסקת במימון של המורדים האנטי-קומוניסטים בניקרגואה (מה שיהפוך בעתיד הקרוב לפרשת איראן-קונטראס). הקרימינאלי והפוליטי-קרימינאלי מתערבבים וסיל נמצא במרכז הקלחת.
התסריט של גארי ספינלי דוחס לא מעט אירועים, שמות והתרחשויות פרועות שמהן סיל מצליח להיחלץ בדרך נס. יתכן מאוד שכל המתואר מבוסס על מה שהיה,
אך יש תחושה מתמדת של הגזמה וצבעוניות לא אמינה (מעבר למנגנוני הדחיסה הנרטיביים ההכרחיים לתמצות חיי הדמות). נוסף על כך, הבימוי לא מנסה לעשות סדר בבלגן. חרף קול המספר, ושימוש בעזרים וויזואליים כמו מפות וקטעי תיעוד, היקף הפעילות המטורף והקדחתני של סיל משתקף בעלילה תזזיתית, רווית דמויות שלא זוכות לפיתוח. בקיצור, לטוב ולרע, זהו המופע של טום קרוז – מהנה אבל מרוכז יתר על המידה בכוכב על חשבון העלילה.
