"רצח רוג'ר אקרויד": אגתה כריסטי במיטבה
תרגום עברי חדש ליצירת מופת של מלכת ספרי המתח אגתה כריסטי עובר דרך מטלטלת, הפכפכה ומדויקת לכל אורכה. דמות בלש אינטליגנטית, הומור עוקצני, רגישות פסיכולוגית ושימוש ממצה בכל חלקי העלילה. במילה אחת - תענוג
העונג הבידורי כאן עצום. אתה נכנס לספר - ושלום לעולם. כשאתה יוצא, אתה ממצמץ בעיניך, מסונוור. אבל איך היא עושה את זה? ישנו, כמובן, המתח. רוג'ר אקרויד הוא תעשיין כפרי עשיר, שנרצח ערב אחד בבית המידות שלו בכפר. לרבים היה מניע לרוצחו. לבנו החורג, חסר הפרוטה, שעתיד לרשת את הונו העצום. לכמה קרובים אחרים. ואולי היה זה מי שסחט את אהובתו המנוחה של רוג'ר, אשר דבר הסחיטה נגלה לו ערב מותו? סיטואציה קלאסית לספר מתח. וכריסטי שוחה בה כדג במים. בעצם, כאחד הדגים הגדולים שהמציאו את המים. והפתרון לחידה - אוהו! זו הרי אחת ההברקות הגדולות ביותר של הז'אנר (אולי גם של הספרות בכלל!).
הכל נכון בדרך - ההטעיות באשר לזהות הרוצח וכו' - ומבריק גם השימוש המודע־לעצמו בסייד־קיק, הרופא טוב הלב ד"ר שפארד. שפארד הוא המספר של "רצח רוג'ר אקרויד", והוא מודע כמובן לתקדימים: "אם אני גילמתי את ווטסון, פוארו היה שרלוק". ארתור קונן דויל וכריסטי יצרו את המבנה הזוגי הזה של ז'אנר הבלש קודם כל, אני מניח, על מנת להבליט את איכויותיו של הבלש שלהם, שמתנשא מעל דמויות נבונות אך בעלות אינטליגנציה לא חריגה הניצבות לידו.
אבל העונג הבידורי נובע גם מסגולות אחרות של כריסטי. ראשית, ישנו ההומור העוקצני. לד"ר שפארד, למשל, יש אחות, רווקה בגיל מתקדם כמותו, שהיא "בלשית" כפרית. "קרוליין יכולה להיוודע לכל מה שיש לדעת בעודה יושבת בשלווה בבית פנימה. אין לי מושג איך עולה הדבר בידה, אבל ככה זה. יש לי הרגשה שהמשרתים והרוכלים משמשים לה חיל מודיעין. כשהיא יוצאת מהבית אין זה כדי לאסוף מידע, אלא כדי להפיצו". הדמות הזו, והיחסים בינה לבין אחיה חמור הסבר שנרתע ממנה, משעשעים. משעשעת, כמובן, גם דמותו של הרקול פוארו, הבלש דובר הצרפתית, זר בכפר האנגלי, זחוח באופן מצחיק וגם מוצדק. כריסטי נהנית לנפץ את השלווה הכפרית האנגלית ולהכניס אליה, לתוך דמויותיה ומנהגיה הפרובינציאליים, רצח עסיסי ובלש גנדרני.
ויש כאן קצת פסיכולוגיה. כמו בדוגמה המעט מיזוגינית הזו: "האִם טרפה את נפשה בכפה? והרי אם כך היה, אין ספק שהייתה מותירה אחריה פתק המעיד על כוונותיה. נשים, על פי ניסיוני, אם הן מחליטות להתאבד, מעוניינות בדרך כלל להבהיר את הלך הרוח שהוביל למעשה הגורלי. הן מתאוות לאור הזרקורים" (ויש בספר עוד כמה הבחנות מעניינות על גברים ונשים). בכלל, יש ברומן הזה, שהתפרסם ב־1926, מודעות לתיאוריה הפסיכואנליטית העולה ממרכז היבשת: "המסכנה חוטפת הדחקה - או אולי תסביך? - תמיד אני מתבלבלת" (בדבר אחת החשודות). מפקח המשטרה, הזחוח גם הוא, כמו פוארו, אך במקרה שלו ללא הצדקה, מקניט את הבלש: "נדבקת במחלת הפסיכואנליזה?"
אבל פוארו, יותר משהוא פסיכולוג, הוא איש מדע. איש הפרטים הקטנים. איש "התאים האפורים", כפי שהוא חוזר ומתנסח (מעניין לבדוק אם כריסטי היא זו שהכניסה את הביטוי לתרבות הפופולרית). "צריך תמיד לפעול באופן שיטתי", מכריז פוארו, "איש־איש ותחום הידע שלו". הבילוש הוא "תחום ידע". חשובה בהרבה מהפסיכולוגיה בתרומתה להנאה מהרומן היא החסכוניות שלו; כלומר השימוש שלו בכל חלקי העלילה, ללא עודפים וללא שומנים. בקיצור, וכאמור, ב"רצח רוג'ר אקרויד" אצור עונג עצום.
אבל דבר אחד הרומן ודאי אינו. הוא אינו "עמוק". על עומק מדברים בדרך כלל כדי להצביע על היררכיה. "העמוק", אם תרצו, גבוה יותר מהרדוד. אבל אינני
רוצה להיכנס לביצה הטובענית של שאלת הערכים, של שאלת ההיררכיה. כי "עמוק" לא מעיד בהכרח על זו האחרונה. המים העמוקים שוכנים מתחת למים הרדודים, ורק ברגעי סערה, של עליונים מטה ותחתונים מעלה, הם נגלים. הם לא "טובים" או "רעים" יותר מהרדודים. הם פשוט למטה. כך גם אצל בני האדם. ישנם רגעים של סערות נפש, שבהם רגשות שלא חשדנו בקיומם או בעוצמתם - פורצים מאיתנו החוצה. העומק נחשף. כריסטי, ברומן הזה מתחילת הקריירה המפוארת שלה, ברומן הזה שהקנה לה פרסום גדול, ברומן הזה המתורגם היטב לעברית עכשווית, מהנה בצורה בלתי רגילה אך אינה עמוקה.
"רצח רוג'ר אקרויד", אגתה כריסטי, עם עובד, 306 עמודים, תרגום: מיכל אלפון.
הביקורת פורסמה במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות".
