חוזרים לספסל הלימודים, עם בריטני ונירוונה
המעריצים של נירוונה התגייסו כדי להחריב את אולם הספורט, בריטני הביאה את כל המשפחה לבית הספר של "גריז" והשתחלה לתלבושת סקול-גירל קטנטנה וגם ג'רמי דיבר - ושם קץ לחייו מול כל הכיתה. רגע לפני פתיחת שנת הלימודים, נכנסנו לקצב עם מיטב הקליפים שצולמו סביב ספסל הלימודים. אוזניים אלינו
זהו, זה נגמר. הורים נושמים לרווחה, טינאייג'רים מבכים את אובדן החופש והקניונים והרחובות נפרדים מריח זיעת הנעורים לקראת פתיחת שנת הלימודים החדשה. הקשר בין מוזיקה לתרבות נוער תמיד היה מובן מאליו, שכן אלו צרכניה הגדולים ביותר של התעשייה ומי שבכוחם להפוך מוזיקאי לכוכב-על במחי שיר או קליפ אחד.
בהתאם לכך, אפשר להבין למה לאורך שנים, תעשיית הוידאו-קליפים הנפיקה לא מעט קליפים שמתרחשים בין כותלי בית הספר - המקום בו הקהל המפרגן והמושקע רגשית נמצא. לכבוד שנת הלימודים החדשה, נזכרנו בחמישה קליפים מתקופות שונות, שעלילתם ממוקמת במקום בו נוער פוגש בפעם הראשונה הורמונים, אהבות, אכזבות, תשוקות ולעתים גורילות. אזכורים של כבוד: הקליפים ל-"Another Brick in the Wall" של פינק פלויד (והילדים שהופכים נקניקים במטחנת בשר), "You Belong with Me" של טיילור סוויפט ו"Rock n' Roll High scholl" של הראמונס.
"Smells like Teen Spirit"
בהתחשב בעובדה ש"מריח כמו רוח נעורים" נמנה עם השירים שעיצבו את תרבות הנוער של שנות ה-90', זה רק מתבקש שהקליפ שלו יתרחש בבית ספר תיכון. הקליפ הזכור, שהיה הראשון שביים סמואל באייר (שעבר בין היתר עם גרין דיי ומרילין מנסון), צולם באולפני "קולבר סיטי" בקליפורניה, ב-17 באוגוסט 1991 - פחות מחודש בטרם יצא לאוויר העולם האלבום "Nevermind". המעודדות המופיעות בו היו למעשה חשפניות שעבדו במועדון חשפנות מקומי, בעוד אלו המרכיבים את הקהל בקטעי ההופעה של הקליפ הם למעשה מעריצים אמיתיים שפקדו את הופעתה של נירוונה יומיים לפני כן במועדון הפרוקסי שבמערב מהוליווד.
באותו ערב חולקו פלאיירים שמזמינים את מעריצי הלהקה להשתתף בקליפ וכמובן שרבים מהם נענו להזמנה. מה שהם לא ידעו הוא שהצילומים יארכו כ-12 שעות, ועל כן הזעם שלהם כפי שהוא מצולם הוא לפחות בחלקו אותנטי, שכן אחרי שעות צילום כה רבות, הם קיבלו רשות לזרוע הרס ולהשמיד את הסט.
לצד השפעה מהסרט "Over The Edge" מ-1979 (שהיה אהוב על קוביין), הקליפ מתרחש באולם ספורט. שם נראות מעודדות ושאר אלמנטים שמרכיבים את הווי התיכון האמריקני הממוצע והמלוקק, בין קרחנת רוק שכולה פוגו, זעם, לכלוך ושרת קריפי אחד. כך, לפחות בראש של קורט קוביין ושות', נראתה הפלישה של תרבות הנגד האלטרנטיבית אל המיינסטרים האמריקני. היום היא כבר הפכה לחולצה ברשת אופנה.
"Hit Me Baby One More Time"
רק שמונה שנים אחרי אותו קליפ מגדיר-עידן של נירוונה, בתרבות הצעירים העולמית כמעט ולא נותר זכר לגראנג'. את מקומן של הגיטרות תופס פופ רקיד, דאנס ואלקטרוניקה קלה. ב-1999 פורצת לזירה בריטני ספירס, שתהפוך בהמשך לאחת מזמרות הפופ הגדולות של התקופה - לא מעט בזכות סינגל הבכורה "Hit Me Baby One More Time", והקליפ שליווה אותו.
אולי האימג' הזכור ביותר מאותו ווידאו, שצולם בתיכון ואניס בלוס אנג'לס (בו צולם גם הסרט "גריז"), הוא של בריטני וחברותיה בתלבושת הסקול-גירל, שלמעשה הייתה רעיון של הזמרת. כפי שסיפר במאי הקליפ, נייג'ל דיק, לחדשות MTV, במקור היו אמורות ספירס וחברותיה ללבוש רק ג'ינס וטי שירט. בריטני התערבה כשאמרה "זה לא הגיוני שאלבש תלבושת בית ספר?".
זו לא הייתה השראת המלתחה היחידה שהעניקה לווידאו. למעשה כל חזיות הספורט, המכנסיים והסניקרס - את כולם הציעה בריטני. כשטענו בפניה שייתכן שהקליפ חושף קצת יותר מדי עור, ענתה הזמרת בת ה-16: "אני מהדרום. אתה טיפש אם אתה לא לובש חזיית ספורט כשאתה הולך לשיעור ריקוד. אתה הולך להזיע את חייך". בכל אופן, התלבושות לא עלו יותר מדי לצוות ההפקה, שכן הן נקנו בקיי מארט בלא יותר מ-17 דולר לבגד.
ממש כמו טום קרוז, גם בריטני ספירס עשתה בעצמה את כל הפעלולים בקליפ, כשהיא נעזרת ברקע שלה כמתעמלת בילדותה. באופן כללי מעורבותה של בריטני הצעירה בקליפ שהפך אותה למפורסמת הייתה משמעותית. הבחור בגופיה השחורה שמחליף מבטים איתה הוא למעשה בן דודה, צ'אד ספירס, שבזמנו דיגמן לרשת אופנה אמריקנית די זניחה.
המורה הממשוקפת, זו שמשעממת את בריטני החולמת בהקיץ, היא פלישיה קולוטה, חברת משפחה של הספירסים שגם עבדה כעוזרת האישית של ספירס במהלך שנות הקריירה הראשונות שלה. השתיים נפרדו באמצע שנות ה-90' במהלך התמוטטות העצבים המתוקשרת של הכוכבת, אך חזרו לעבוד יחד ב-2009.
"ג'רמי"
ב-8 בינואר 1991 נכנס ג'רמי ווייד דל בן ה-15 באיחור לכיתתו שבריצ'ארדסון, טקסס. הוא היה טיפוס "ממש שקט", כזה שאינו יוצר חברויות כפי שהעידו חבריו, אם בכלל היו כאלה. משנשלח למזכירות בית הספר להביא פתק התייצבות, חזר ג'רמי לכיתה עם רובה מגנום 357. הוא נעמד מול התלמידים, אמר "המורה, השגתי את מה שבאמת רציתי להביא", הכניס את הקנה לפיו ושם קץ לחייו מול כול ילדי הכיתה.
ליסה מור, ידידה של ג'רמי, סיפרה כי הייתה נוהגת להתכתב עמו בפתקים. "את כולם הוא היה מסיים ב'כתבי לי חזרה'", היא סיפרה. "ביום שני שלפני ההתאבדות הוא כתב 'ימים מאוחרים יותר'. לא ידעתי מה לחשוב על זה". במכתב לידידה אחרת, שנחשף מאוחר יותר, כתב ג'רמי: "ננסי, בזמן שתקראי את זה כבר כנראה יריתי לעצמי בראש. במילים אחרות - התאבדתי. זו לא אשמתך. זו אשמתה של מישל, לצד בערך 137.5 בעיות אחרות. רק כתבתי כדי לראות אם את רוצה לבוא להלוויה. התקשרי לביתי ובקשי את אבא שלי. לפחות לא היית צריכה לשמוע את הבום. באהבה, ג'רמי וויד דל".
באותה שנה, בחור צעיר בשם אדי ודר קרא את ידיעת המוות הקצרה של דל בעיתון, והחליט לכתוב בהשראתה שיר. שנה מאוחר יותר יצא "Jeremy" במסגרת אלבום הבכורה של פרל ג'אם, "Ten", והפך ללהיט הגדול והנטחן ביותר של הלהקה. הקליפ שליווה את השיר הציג באופן די ברור תלמיד שיורה בעצמו מול כיתתו. ודר עצמו סיפר בראיון כי "הרגשתי שהייתי צריך לקחת את הידיעה הזו ולעשות איתה משהו. לתת לה חשיבות".
הנער שגילם את ג'רמי בקליפ היה טרוור ווילסון, שלוהק לתפקיד כי היה בו "משהו לא בסדר"; הוא היה אז רק בן 12 - אבל לא התנהג בהתאם לגילו. טום ריצ'מונד, במאי הצילום של הקליפ, סיפר כי "צילמנו בשעות מוזרות ובלוקיישנים מוזרים ביער. צילמנו כמה שוטים שהיו קרובים ממש לפניו של ווילסון, כשאורות מכים בפרצופו. הוא היה לחלוטין בסדר עם זה. הוא לא צחקק או ביקש ממתק. הוא היה מקצוען וזה היה קצת מוזר".
ווילסון, לפי חבריו, לא חש בנוח עם כל תשומת הלב לה זכה בשל השתתפותו בקליפ המפורסם, מה שגרם לו לבחור באורח חיים אלטנרטיבי. בחייו הבוגרים הוא עבד עם היונייטד ניישנס ואף כתב נאומים לסוזאן, אשתו של נשיא מצרים לשעבר חוסני מובראק. בשנים האחרונות חי ווילסון בפוארטו ריקו, שם טבע למוות בקיץ שעבר - כמעט 24 שנים אחרי שיצא הקליפ בכיכובו.
"Teenage Dirtbag"
שנה מאוחר יותר, להקת וויטוס הוציאה את הסינגל הראשון (והיחיד שבאמת הצליח) שלה, "Teenage Dirtbag" שמו, שהיה ממתק פופ-גיטרות די חמוד, למען האמת. הוא לווה בקליפ חמוד לא פחות, בו שזורים קטעים מהסרט "לוזר" בכיכובם של ג'ייסון ביגס ומינה סובארי.
מעבר לסיפור של הקליפ, שפשוט משקף את מילות השיר (להלן - בחור מעט גיק מאוהב בבחורה הכי יפה בשכבה ורוצה להזמין אותה איתו להופעה של איירון מיידן בזמן שהיא בכלל יוצאת עם קפטן נבחרת הפוטבול של בית הספר), מדובר בווידאו שמגלם נאמנה ובאופן די מחריד את האופנה ששלטה בתחילת שנות האלפיים. כובע הדייגים של סולן הלהקה, ברנדון בי בראון, ממחיש זאת היטב, וכמוהו גם מכנסי הבאגי, חליפות האדידס וחולצות הג'רזי.
הרעיון לשיר נולד בראשו של בראון בעקבות חוויותיו מקיץ 1984 כשהיה בן 10 בלונג איילנד, שם גדל. "בקיץ ההוא התקיים ביער מאחורי הבית שלי פולחן שטני שכלל גם סמים והסתיים ברצח", סיפר בראון בראיון. "הילד שביצע את המעשה נקרא ריקי קאסו, וכשהוא נעצר הוא לבש חולצה של AC/DC. הסיפור הגיע לכל העיתונים ומהדורות החדשות בטלוויזיה. והנה אני, בן 10, מסתובב עם תיקיה מלאה באלבומים של AC/DC, איירון מיידן ומטאליקה, והמורים והשוטרים חושבים שאני סוג של חבר בכת השטן. זה היה הרקע לשיר הזה. כשאני שר בפזמון 'I'm just a teenage dirtbag' אני למעשה אומר 'כן, פאק יו, אם אתם לא אוהבים את זה. העובדה שאני שומע AC/DC לא אומרת שאני מעריץ את השטן'".
מסתבר שאף על פי שהפרידו 16 שנים בין המקרה למועד יציאת השיר בהשראתו, העולם עדיין נותר מעט שמרני. השורה "הוא מביא אקדח לבית הספר" נראתה לאנשי תחנות הרדיו וערוצי המוזיקה בעולם בעייתית, ועל כן המילה "Gun" מושתקת בו לאור אירועי הטבח בקולומביין. השורה הוחלפה ב"הוא מביא את החברים שלו לקטטות".
"The Less I know the Better"
האלבום "Currents" של טיים אימפלה הוליד מספר קלאסיקות מיידיות, אבל לאף אחת מהן לא לוותה בקליפ מקורי כמו זה של "The Less I Know The Better". הווידאו לשיר, שסולן ההרכב קווין פארקר כינה "Fאנק דיסקו גיקי לבנבן", מספר את קורותיו של שחקן בנבחרת הכדורסל של בית הספר, שמתאהב נואשות באחת ממעודדות הקבוצה. עד כאן סיפור רומנטיקת תיכון די סטנדרטי - אלא שהמעודדת עצמה לא ממש בעניין שלו כמו שהיא ממש חושקת בגורילה, שהיא למעשה הקמע של בית הספר.
הוידאו המצוין בוים על ידי צוות במאים ספרדים המכנים עצמם "קנדה", וביימו גם קליפים לפיניקס, סיזר סיסטרז וג'אסטיס. לקוף בקליפ, אגב, קוראים "טרוור" - ממש כשמו של הבחור עמו יצאה מושא אהבתו של קווין פארקר בתיכון. הקליפ צולם במשך שלושה ימים, ויוצריו מונים כהשפעות שמות כמו סטנלי קובריק וגאס ואן סנט, לצד מחזות זמר, מערבונים וגורילת הקאלט הקולנועית, קינג-קונג.
לפנייה לכתב/ת 
