העונה השלישית של "נרקוס": געגועים לפבלו אסקובר
אחרי שהגיבור הראשי שלה חוסל, "נרקוס" מנסה לייצר קו עלילה אלטרנטיבי, העוסק ביורשיו של ברון הסמים הנודע. למרות קטעי האקשן הטובים ושלל הטוויסטים עדיין חסרה דמות חזקה שתוביל אותה
נכון, דמויות כמו כריסטופר מולטיסנטי, אדריאנה לה קארווה או בובי באקלה לא יהיו שם, אבל חלקם כבר נהרגו עוד בטרם הסתיימה הסדרה וקימה לתחייה שלה יכולה לעבוד גם בלעדיהם, מבורכת נוכחותם ככל שהייתה. רק שורד אחד מהמשפחה לא ישוב לגרסה המחודשת, בשל אילוצים טכניים: ג'יימס גנדולפיני, שהשיב את נשמתו לבורא בקיץ 2013, לא יזכה עוד לגלם את טוני סופרנו מסיבות מובנות.
האם העסק המשפחתי יכול לשוב ולהתנהל גם ללא טוני, ציר עלילה ראשי והאנטי-גיבור המשמעותי ביותר בתולדות הטלוויזיה? בתאוריה אולי כן. אבל לא בטוח כמה אותו עסק משפחתי עוד יעניין אותנו. שכן ההתרחשות התת-תרבותית של הסופרנוס, סובביה ואויביה – מרתקת ככל שתהיה, שיקפה צד באישיותו המתפתחת של האיש המוביל אותה. משבר אמצע החיים של טוני סופרנו הוא זה שהניע את העלילה, ובחירותיו העסקיות והאסטרטגיות היו פעמים רבות המחשה של התפתחותו האישית ושל מצבו הנפשי.
עוד ביקורות טלוויזיה:
"הצמד": סדרה שמזעזעת את הצופה - ולא בגלל הפורנו
"נסיכה לבנה": דרמה תקופתית מספקת
וזה נכון לא רק לגבי סדרה אחת: דון דרייפר ב"מד מן", וולטר ווייט ב-"ברייקינג בד", אפילו ג'ון אוסבורן ב"סיפורה של שפחה". קו העלילה הושפע והשפיע תמידית על התפתחותם כדמויות, שיקפה או ייצרה אותה בתהליך הפרייה הדדי. במילים אחרות – סדרה גדולה זקוקה לדמות מורכבת שתוביל אותה, ו-"נרקוס" התהדרה בכזו במשך שתי עונות מצוינות.
אבל בעונתה השלישית, שכל עשרת פרקיה עלו לנטפליקס בסוף השבוע האחרון, פנו יוצרי הסדרה למשימה הבלתי אפשרית - בואכה התאבדותית: לשחזר קסם ולרתק צופים אל המסך גם ללא הדמות שהובילה את הסדרה (טוב, ממש סחבה אותה על כתפיה) עד כה. ככה זה כשהשחקן הראשי שלך אמנם עדיין חי, אבל האיש אותו גילם כבר לא ממש – מתוקף מחויבות לאירועים שהתרחשו במציאות, או לפחות לרובם. במיוחד כשלאותו איש קראו פבלו אסקובר, ברון סמים שצרוב היטב עד היום בתודעה הקולומביאנית והפך אייקון תרבות שמונצח בשלל סדרות, סרטים ואפילו מתנוסס על טי-שירטים.
הדיון באשר לאם רוצח המונים צריך לזכות במעמד של רוק סטאר ומה זה אומר עלינו כחברה מיותר (בעיקר כשהתשובות הן "לא" ו-"לא דברים טובים במיוחד"), אבל על דבר אחד קשה לחלוק: בכל הנוגע ל"נרקוס", פבלו אסקובר היה הסיבה לקיומה. המשחק המצוין של וגנר מאורה, כמו שגרם לרבים מהשחקנים האחרים להחוויר לעומתו, היה גם הדלק העיקרי שלה.
ההתחלה לא פשוטה. יוצרי "נרקוס" לא מנסים להחליף את אסקובר בבן אדם אחד, ומציגים בפנינו את אנשי הג'נטלמנים מקאלי והאופרציה המורכבת שהם מנהלים. הם מתחילים בדיוק מהמקום בו הסתיימה העונה הקודמת – 1993, כשקרטל קאלי מנצל את הואקום שנוצר בצמרת עסקי הקוקאין בקולומביה. אנשיו הופכים מחברי הארגון מספר 2 למנהלי מונופול שעד אמצע שנות ה-90' כבר סיפק כ-70 אחוז מהסמים בארצות הברית וכ-90 אחוז מהקוקאין באירופה.
המנכ"ל חילברטו רודריגז הוא דוגמה טובה לכך, וכמובן פאצ'ו הררה, ראש מערך האבטחה ואדם שצבעיו השונים כנראה מסמנים אותו כדמות המרובדת ביותר כאן. שינוי מהותי נוסף בסדרה בא בדמות היעדרותו של הסוכן סטיב מרפי, שבמציאות פרש מכוחות ה-DEA זמן קצר לאחר חיסולו של אסקובר, ובעקבות כך גם בויד הולברוק, השחקן שגילם אותו, לא שב לעונה החדשה. מי שנשאר איתנו, ולמעשה זוכה גם הוא במידת מה להוביל את הסדרה במתכונתה החדשה, הוא חוויאר פניה (המגולם על ידי פדרו פסקל) – מלכתחילה דמות מורכבת יותר ממרפי המעט פשטני.
ולשאלת השאלות – האם העסק עובד? האם נרקוס, שפבלו אסקובר נחשב ליהלום בכתר שלה ולדמות שסביבה הכל נע, מחזיקה מעמד בלעדיו? במובן מסוים כן, ולו בשל העובדה שגם עכשיו יש לה לא מעט קטעי אקשן טובים, רגעי גרוטסק אלימים במיוחד ושלל טוויסטים והפתעות לאורך הדרך. על הדרך היא גם נפתרה באופן כמעט מוחלט מהווייס-אובר המעיק שליווה את פרקיה, בו קריין העל הסוכן מרפי הסביר לצופה, באקט של חוסר אמון מוחלט בו, התרחשויות די בסיסיות בעלילה. גם אם הקריינות עדיין קיימת, האופן המפוכח בו דמותו של הסוכן פנייה מקראיה אותה כבר פחות מעליבה את האינטליגנציה של הצופה או מאכילה אותו בכפית. אלה נקודות חיוביות.
הפחות חיובי מתבטא בעובדה שנרקוס, חרף היותה סדרה מצוינת, עדיין זקוקה לדמות חזקה שתוביל אותה. הגדולה של שתי עונותיה הקודמות הייתה טמונה ביכולת שלה לשאוב אותך אליה בתוך מספר סצנות. זו הסיבה שכותב שורות אלה גמע אותה במהלך חג אחד כבר שנתיים רצופות. אבל בהעדר אותה דמות מהפנטת, הפעם מדובר בהתאהבות קשה יותר. חסד נעורים אינו דבר שנשמר לאורך זמן רב מדי, לפחות לא בכל הנוגע ליחסים בין קהל לסדרת טלוויזיה והפרקים הראשונים, חרף מספר תפניות מעניינות, לא לגמרי עושים את החשק להמשיך.
מי שימשיך בוודאי יהנה ממנה, אבל מדובר בהנאה מסוג אחר מזה שסיפקה הצצה אל נפשו המרתקת של רב המרצחים הכריזמטי, אסקובר. בניגוד לפעם, כרגע נרקוס צריכה להוכיח את עצמה כסדרה שלא צריכה להשען על גורם אחד כדי להפוך את הצפייה בה לממכרת. אם להסתמך על פרקיה הראשונים (ותחת הידיעה שעונה רביעית כבר מחכה באופק) – יש לה עוד דרך לעבור.
