"אמן השלילה": כשמבקר הספרות עף על עצמו
בספרו החדש אורן קקון עוקב אחר גיבור בן דמותו שעוסק בביקורת ספרות וגם נהנה משתייה, סמים והרבה סקס. הכתיבה פראית, חצופה, חריפה ומעניינת, חבל רק שהעיסוק העצמי המופרז מחליש לפעמים את עוצמתה של הדמות
רשימה שפירסם ב־1999 ב"ידיעות אחרונות" אבנר הולצמן, פרופסור לספרות עברית ומבקר ספרות, שביקש לסכם את היצירה העברית בשנות ה־90, מסתיימת בייחול הבא: "יש להניח שהגורמים שאיפשרו את פנייתם של סופרים רבים לערוץ ההבעה המיוחד הזה יוסיפו לפעול את פעולתם, ועוד יזכו אותנו בפירות הילולים". הילולים? אם אמנם טעם "אמן השלילה", גיבור ספרו של אורן קקון ומבקר ספרות פרובוקטיבי, מהפירות שייחל להם הולצמן ברשימתו, ודאי ירק אותם מפיו בחלחלה. הולצמן הוא דמות אורחת בספרו החדש של קקון - מבקר ספרות בפני עצמו, שפירסם את רשימותיו לפני כעשור ב"הארץ" - והוא מייצג את כל הערכים הספרותיים שגיבור הספר בז להם, מראשון ועד אחרון.
כל כך אבוד העניין שלו בספרות העברית, עד שהוא מחליט לכתוב בעצמו את היצירה שהוא מצפה לה בסגנונו האישי, המתואר ככתיבה ש"היה בה משהו שעמד לבדו בעולם, ללא השתלשלות דורית, ללא השפעות מוקדמות, היא הייתה (...) טבעית לשפה, אך עם זאת זרה לדובר אותה". מדובר אם כן בדמות ספרותית חצויה שכל תהילתה נובעת מניסור הענף שעליו היא יושבת. כדי להעצים את הפוטנציאל הדרמטי של השסע הזה, קקון מפגיש את גיבור ספרו עם א. ה. זרחין - סופר קאנוני וקונפורמי שירד מגדולתו, וכעת הוא דוחק במבקר האדיש שיקרא את כתב היד הסודי שלו, שעתיד להשיב אותו אל מרכז העניינים. זמן קצר אחר כך זרחין מת במפתיע, וגיבור הספר הופך לבעליו היחידי של אותו כתב יד נטוש, שנושא פתאום מטען סמלי, מיסטי כמעט, בחייו. אבל אותו "אירוע מחולל" בתחילת הספר מתגלה די מהר כעוד הדגמה לייחודו של מבקר הספרות בעיני מחברו. בעוד שאת קורות חייו של הסופר הגדול זרחין כיווץ קקון לכדי פרק אחד מזורז, הרי ששאר פרקי הספר מוקדשים כולם למבקר הזוהר - ככל הנראה בן דמותו של אורן קקון - כדי שנבין בעצמנו של מי יותר גדול.
למרות מרדנותו, גיבורו חסר השם של הספר הוא דווקא צאצא של מסורת "התלוש" של ברנר וברדיצ'בסקי - יהודי שהתנתק מאבותיו ויצא אל הערים הגדולות כדי להתערות בהן ולרכוש השכלה - וכמוהו, גם הגיבור של קקון מפנה את גבו לאביו ולפסוקים התנ"כיים שלו, מתגנדר ומעריץ את אוסקר וויילד, מתגורר בתל־אביב ומעביר שם את ימיו בשתייה, עישון, הסנפה וסקס קבוע ומזדמן. הספרות המקומית אמנם מרדימה אותו, אך הנשים המקומיות משלהבות אותו, והוא מתרוצץ מאחת לשנייה כמו עכבר בין הקירות. כל אחת מהנשים האלה - אשתו, מאהבת נשואה, ברמנית חרמנית, סטודנטית מאוהבת ואף אמו הססגונית - מאיירת אותו קצת אחרת, מציתה בו תשוקות וייסורים שונים, ובה בעת בולמת ומדכאת אותו.
המודל שלו אינו המודל האפרורי של סופר שקדן ובוודאי לא של מבקר ספרות פקידותי, אלא של כוכב רוק הרסני ונערץ. ברגע של הרהור גדלותי הוא אף מקרב עצמו לישו - "אם היה על התיאולוג המתחיל שלנו לבחור באיזה דימוי דתי להעביר איתו את החיים היה בוחר בדימוי הנוצרי דווקא ... אדם אחד ויחיד ... מרגע לידתו ועד לשחיטה" - ומזכיר כך את ג'רוויס קוקר, סולן להקת פאלפ, שהצטנע כשאמר שהוא אמנם לא "ג'יזס קרייסט", אבל הם חולקים אותם ראשי תיבות.
קקון מתאר את עלילות הסקס בעיר הגדולה של גיבורו בתנופה, ואף שהסקס קונבנציונלי בסופו של דבר, והסמים נדמים לעוד חטיף לא מזיק בין הבית לסטודיו, מצטייר כאן דיוקן חשוף של גבר על הספקטרום שבין עליונות לנחיתות. למרות גבריותו המופגנת, זהו בעצם גבר־לא־גבר, אחד שתלוי כלכלית באשתו, מתעקש על "חדר משלו", נוהה אחר הספרות והמוזיקה ונטול עניין במדעים ובפוליטיקה. קקון אף מעז להתמקם כאן בז'אנר המיוחס ל"ספרות נשית", ספרות שמזוהה עם העיסוק בפרטי, בעולם הרגש, במין וביצירה, ומציבה במרכזה נשיות חלשה־חזקה על גבול הגרוטסקית, בדומה לנשים בספריה המוקדמים של צרויה שלו וברומנים של חגית גרוסמן. בעיניי, היצירה של קקון מעניינת הרבה יותר, מפני שהיא פראית ומוחקת גבולות, ומעמידה כאן לראשונה קוקסינליות ספרותית מוחצנת, "כתיבה נשית" עם זיפים וזקפה. אמן השרלילה.
יחד עם זאת, העיסוק המדוקדק של קקון בגיבור שלו ובנשותיו, ההכברה במעלותיהם, ההתרפקות על חולשותיהם וגיוס כל האיכות הלשונית להאדרתם, כל
אלה החלישו את עוצמתן של הנפשות הפועלות ככל שהספר נמשך, ושחקו את הסקרנות כלפי הגיבור, שכמה שיאים דרמטיים פוקדים אותו דווקא אז. לרגעים תהיתי: מי אתה, שאקרא עליך כל כך הרבה? האפילוג, שאמור לחתום את הרומן בתמונה ארוטית־דקדנטית כמו ציור של אוברי בירדסלי או תמונה מתוך "אורלנדו" של וירג'יניה וולף, כבר גולש אל הפרודיה, ומעלה את החשד שאף שקקון ניהל את גיבורו ההרפתקן בתמרון מרשים, הרי שברגע שמניחים בין ידיו אישה הרפתקנית, הן רועדות.
כן, אני מצפה לספר הבא של קקון, מפני שיש בו חוצפה וחריפות לא מצויות והכתיבה שלו חכמה וגחמנית ומתגרה בקורא. אבל יש בי גם תהייה מטרידה: האם אמן השלילה, שמילא את הספר הזה בתיאורים של בן דמותו עד להתפקע, יצליח למצוא להבא איזשהו עניין בכל דבר, פרט לעצמו?
"אמן השלילה", אורן קקון, הוצאת בבל, 244 עמודים
הביקורת פורסמה במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות".
