ביקורת סרט - "געגוע": לחבק את שי אביבי
קשה להרחיב על הסרט "געגוע" מבלי לקלקל את העלילה שלו, לכן נסכם בזאת: שי אביבי עושה תפקיד מצוין ורגיש של אב אובססיבי לבן שלא הכיר מעולם, והבמאי שבי גביזון, שנעדר מהקולנוע הישראלי לעשור, חוזר - ובגדול. לא נותר לנו אלא לומר: התגעגענו
סרטו החדש של שבי גביזון מגיע אחרי עשור של היעדרות קולנועית ושמו, "געגוע", מהווה על כן ביטוי לכמיהה שלו אל הקולנוע, ושלנו - אליו. אחרי הכול, "שורו" ו"חולה אהבה בשיכון ג'" ביססו את מעמדו של גביזון כיוצר המשמעותי ביותר בנוף הקולנוע הישראלי בשנות ה-90, ו"האסונות של נינה" המוערך מ-2003 נרשם כשיאן פרסי אופיר נכון להיום (11 פרסים). מבחינה זו, "אבידות ומציאות" מ-2007 (שנוצר במקור כסדרת טלוויזיה) התקבל בחמיצות מסוימת, שבעקבותיה נדמה היה שגביזון איבד את מקומו בפסגה, והשאלה אם יש להתייחס אל "געגוע" כאל קאמבק היא בהחלט רלוונטית נוכח עיסוקו של הסרט בשיבה והיעדרות.
קשה לדבר בהרחבה על "געגוע", בעיקר משום שיש בו גילוי דרמטי שמתרחש כבר בסצינה הפותחת שלו. נציין רק שגיבורו הוא איש עסקים אמיד ללא ילדים (שי אביבי), שמפגש עם אהובה מהעבר (אסי לוי) מבהיר לו שהוא אב לילד בן 19 שמעולם לא ידע על קיומו. בשורה נוספת הניחתת עליו בהמשכה של אותה פגישה שולחת אותו למסע בעקבות בנו המוביל אותו לעכו.
המסע האבסורדי-טרגי הזה - אותו טון המאפיין את כל סרטיו של גביזון - מפגיש אותו עם דמויות וסיטואציות המאלצות אותו להתמודד עם סוגיות של הורות-מאוחרת, אובדן, אשמה ואחריות. הוא פוגש את בעלה של אהובתו (שמעון מימרן) האוהב להאזין לפסקול של ים; את המורה היפה לצרפתית שבנו היה מאוהב בה באופן אובססיבי (נטע ריסקין); את חברתו הקטינה של הבן, בת לזוג מהגרים מרוסיה (אלה ארמוני); ואב המתאבל על בתו הדיכאונית שמתה (יורם טולדנו).
כמו סרטיו הקודמים, גם עבודתו הנוכחית של גביזון עוסקת באובססיה, ובדמות אובססיבית בפרט, ובמה שהיא מוכנה לעשות כדי לממש את הפנטזיה הבלתי-מושגת שלה (ועד כמה בלתי-מושגת יבין כל מי שיראה את הסרט). באחת הסצינות המצוינות בסרט נפגשים שני זוגות הורים על מנת לדון בשידוך בין ילדיהם - שידוך שאינו אפשרי כלל ועיקר, אבל השימוש הלשוני-זמני בשיחתם (וסליחה על הערפול המכוון שנועד למנוע ספוילר) מדגיש את האופן שבו הפנטזיה השתלטה על המציאות.
עוד ביקורות קולנוע:
סיפורים על הורות-מאוחרת ויחסי אבות ובנים משמשים לא פעם יוצרים לצרכי מעשיות דידקטיות על אנשים שנאלצים - וסליחה על הקלישאה - "לחשב מסלול מחדש". אפשר היה, על כן, די בקלות לחשוב על "געגוע" כעל מלודרמה-קומית הוליוודית שעוסקת בדיוק בנושאים הנ"ל. למרבה המזל, זה לא קורה, וגביזון מצליח לשלב בין האבסורדי והמלנכולי (עוד שילוב ייחודי לסרטיו) בצורה מדויקת וראויה להערכה. סרטו עוסק בדרך מתוחכמת וכואבת באופן שבו אב מבקש להיות נוכח בחיי בנו - ולהפוך את בנו לנוכח בחייו - ובתוך כך להתמודד עם תחושות של החמצה ובדידות ועם טראומה הרודפת אותו מילדותו (היבט שאינו מפותח כאן בצורה משכנעת).
קשה שלא לזהות ב"געגוע" עקבות לסרטיו הקודמים של גביזון. ההתאהבות האובססיבית של הבן הרגיש (אדם גבאי) במורתו, מהדהדת את כמיהתו החולנית של גיבורו הפריפריאלי של "חולה אהבה" אל האישה-מן-החלומות שמפציעה בשכונה, כמו גם את תשוקת הגיבור המתבגר בעל הנפש הפיוטית של "האסונות של נינה" לדודתו האלמנה. אלו לא התייחסויות אגביות, ונדמה שגביזון מבליט באמצעותן את צדה האפל והמריר של הפנטזיה הקולנועית הגברית, נקודה השבה ועולה בסרטיו. הדבר בולט במיוחד בסצינה חריגה מבחינה סגנונית, המזכירה את האפיזודה "פיתויו של דוקטור אנטוניו" שפדריקו פליני ביים בעבור האסופה "בוקצ'יו 70" (1962), ובה נתקלים האב והבן בדמותה הענקית של המורה הנחשקת היושבת וגונחת בעונג על גג בית הספר.
הצלחתו של "געגוע" לא הייתה אפשרית לולא עיצוב משכנע של דמות האב שמגלם אביבי (באופן פרדוקסלי, הוא שיחק דמות דומה אשתקד ב"לילה ויום" של אסף פולונסקי). לא זו בלבד שאביבי נוכח בכל סצינה בסרט, אלא שיש בדמותו שילוב של נחישות ופאתטיות - זה שהופך את גיבורי סרטיו של גביזון למאיימים ונוגעים ללב בעת ובעונה אחת. הסרט מעלה את התהייה האם ניתן באמת להכיר את מי שלעולם לא נפגוש. ואכן, נוכחות-היעדרות מעין זו רודפת את גיבורו של גביזון שנדמה לכוד בין עולם החיים והמתים, המציאות והפנטזיה.
שמו של הסרט, "געגוע", אכן הולם אותו. זהו סרט על מה שמוסיף להתקיים על אף היעדרו, וגיבורו נע על הציר שבין אובדן וגאולה - וזו מופיעה כאן באחת מסצינות הסיום הכי הזויות שנראו לאחרונה בקולנוע הישראלי (והקולנוע הישראלי השנה עשיר בסצינות סיום עזות מבע – ע"ע "מוטלים בספק" ו"פוקסטרוט"). המבט המעט מרוחק ומתנשא ששלח גביזון בגיבורי סרטיו הקודמים מתחלף פה באמפטיה מסוימת, ודאי לא חום ורוך; וגם אם היינו רוצים לטלטל את גיבורו הבלתי נסבל של "געגוע" – לרגעים נפרשות זרועותינו במחווה עצורה של חיבוק.
