התחיל ונגדע: הסדרה שגוטפרוינד לא הספיק להשלים

"לפני שנים אחדות החל אמיר גוטפרוינד בכתיבת סדרת טלוויזיה תחת השם 'הגלילי' - אפיזודות מחייהם של יוסף ואיילה, זוג תל־אביבים שמחליטים לעבור עם שני בניהם הקטנים ליישוב בגליל", מספרת העורכת הילה בלום. "במקביל החל אמיר בעיבודו של התסריט לספר. הוא מת בנובמבר 2015, בגיל 52, בתום שנה שבה חתר בכל כוחו אל הדברים שעוד רצה להספיק לכתוב".

אמיר גוטפרוינד // הגלילי

ליאוניד, נהג משאית ההובלות, התרשם מאוד מהדורבן הדרוס.

"קיפוד ארוך... איך קוראים לזה?"

מראשית הדרך ניסה את כוחו בלמידת מילים עבריות, ורמז בכך שעיסוקו הנוכחי, סבל ונהג הובלות, הוא רק גולם שבקרוב יבקע ממנו פרפר רופא הנשים או הפרופסור למתמטיקה שהיה פעם במוסקבה.

המשאית עמדה במרכז הכביש עם כל ביתנו עליו, 20 מטרים משער היישוב. כתובת מפוארת התנוססה בקשת מעל השער, "בית ענאי - אלפיים שנה ועוד 60".

רכב קטן אפור עקף אותנו בזהירות.

"הי, דרסתם דורבן", אמר הנהג, והמשיך בדרכו לתוך היישוב.

עוד מעט יידע כל מושב בית ענאי שהמשפחה החדשה, העירוניים מתל־אביב, הבת והחתן של צילה ובנימין, דרסו דורבן בדרכם לבית החדש ולחיים החדשים בגליל הירוק.

"עוד מעט יידע כל מושב בית ענאי שהמשפחה החדשה, העירוניים מתל־אביב, הבת והחתן של צילה ובנימין, דרסו דורבן בדרכם לבית החדש". אמיר גוטפרוינד(צילום: טל שחר "ידיעות אחרונות")

רגע אחד איילה ואני היינו זוג תל־אביבי שקוע היטב בחיים תל־אביביים שאין בהם אופק מעבר להרים הבלתי עבירים של הרצליה, והנה אנו עומדים להיות גליליים. שקט. ירוק. שקט. כל כך הרבה שקט.

איילה נולדה במושב בית ענאי, ובהזדמנות הראשונה נמלטה מן המיקום הפסטורלי ונאחזה בתל־אביב כצדפה הנאחזת בסלע, כמו הרבה יוצאי קיבוצים ומושבים וערי פריפריה קטנות. בכל פעם שבילינו סופשבוע אצל הוריה במושב, בעודנו במכונית בדרך חזרה, בפקקים של מבואות תל־אביב, הייתי תוהה בקול מדוע בעצם איננו גרים בצפון. זה היה נושא בטוח למריבה עד סף הבית, כשעילי ותמיר שמוטים בזרועותינו עצומי עיניים בניסיון להימלט מצחצוח שיניים ולבישת פיג'מות. אם השתתקתי מהר עוד היה מקום לבחון בינינו לילה של סקס, אבל כל ניסיון נוסף שלי למנות, רק למנות, את השיקולים בעד ונגד המגורים בגליל היה דרך בטוחה להבטיח שינה גב אל גב במרחקים.

"רצית מרחבים? קיבלת מרחבים" הייתי חושב לעצמי במיטה, וממשיך ותוהה לי בשקט מה יקרה אם בכל זאת נעבור לגליל.

מה היה לי להפסיד? לא הרבה.