רגליים קרות: הרומן שדורית רביניאן פחדה לפרסם
חודשיים לפני שהייתה אמורה למסור להוצאה את כתב היד שעבדה עליו במשך חמש שנים, דורית רביניאן נבהלה והתחרטה. את הפתיחה ל"שיעור בפיתוח קול" היא הסכימה לחלוק איתנו. לכבוד ראש השנה, פרויקט מיוחד החושף לראשונה התחלות גנוזות של ספרים וסיפורים. חלק רביעי
דורית רביניאן // שיעור בפיתוח קול
'אטלס הכבישים החדש' חותך את מפת הארץ למנות ריבועיות מוגדלות, חומות־ירקרקות ומוכתמות בכחול. נהג המונית מלקק בחטף את אגודלו ומעלעל מעמוד לעמוד. יש לו טבעת נישואין חלקה על האצבע, ומפֶּרֶק ידו העבה בולטים כלי דם תכלכלים, משתרגים זה בזה, כמו קווי הדרך המפותלים במפה.
"מטה אור..." הוא מהמהם, "מטה אור..."
אסתר יושבת במרכז הספסל האחורי, ידיה אסופות בחיקה, ולֶחְיָהּ מתרפקת על כתף המושב הימני. המראה הצרה שמעל השמשה הקדמית משקפת את רצועת העיניים שלה וגשר האף כאילו הם ניבטים מבעד לרעלה: עפעפיה סמוקים ונפוחים, צנוחים עד למחציתם, ומבטה הדהוי נראה כאילו היא משועממת נורא, כאילו הממו על ראשה בחפץ כבד. העייפות מוצצת אותה מבפנים, נושכת כמו רעב. בשעון הירקרק מעל המזגן כבר ארבע ארבעים ושלוש. זאת אומרת שבניו־יורק עוד מעט תשע בבוקר, זאת אומרת שכבר - מוחה מתייגע מהמאמץ שכרוך בפעולת החישוב - 27 שעות רצופות שהיא ערה, יותר מיממה.
היא מרוקנת את פניה אל תוך כפות הידיים. באמת עשתה את כל הדרך לכאן? נסיעתה לארץ נראית לא אמיתית. היא חוזרת אל החדר שלה בדירה, אל מהומת האריזה שעזבה מאחור, רואה בעיניים כלות את אפלת הווילונות הכהים. ומרגישה כאילו היא עדיין שם, ישנה שינה עמוקה, חולמת את החלום הרע הזה. כאילו מי שיושבת עכשיו במונית בישראל, היא רק צל מופשט של עצמה הממשית, הממשיכה להתקיים כרגיל בניו־יורק, לא יודעת שהיא חולמת.
"הנה זה", מפתיע אותה קולו של הנהג, "מטה אור". הוא פונה לאחור בהתנצלות, "לשטחים זה תוספת 50 שקל".
עיניו מטיילות על פניה, כהות וערניות, מקיפות את מסגרת השיער.
"מה?"
"את לא מאמינה, אני יראה לך במחירון".
"לא, לא", היא מתקשה פתאום לדבר, "זה לא בשטחים". ומתקרבת אליו בדריכות כשהוא הופך בחשש את המעטפה שהציגה לו קודם, מוודא את הכתובת הרשומה שם.
"נו כן, מטה אור", הוא שב ומסתובב אליה, משוכנע, "זה נחשב בשטחים".
מבטה מתרחב במבוכה, מתנדנד אובד עצות, גוש הדמעות האצור בגרונה מתחמם בבת אחת, "אבל - "
"הנה, תחזיקי את זה רגע", הוא מניח את אטלס הכבישים בידה, רוכן בגופו אל תוך המפה. "תסתכלי", קודקודו הקירח משתקף במראה הצרה, "את רואה את הקו האפור הזה כאן?"
אצבעו מחליקה לאורך קו אפרפר, גמיש ומקוטע, מהססת בין שמות של יישובים יהודיים וכפרים ערביים, "אז זה הקו הירוק".
פניו קרובות פתאום ורוחו קצרה, "הבנת?"
עיניה עוד מתלבטות, מתחננות אל החלון. היא מחזירה אותן ורואה שמבטו הקודר של הנהג ספג משהו מהתימהון שלה: הוא מודד בספקנות את הג'ינס ואת הפרווה המזויפת של המעיל, את הקעקוע בגב היד, ונעצר על הלק הסגול בציפורניה הקצרות, החופרות בעצבנות בתוך כפות הידיים.
החלק הראשון: אורלי קסטל-בלום
החלק השני: יורם קניוק
החלק השלישי: עמוס קינן
הפרויקט פורסם במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות".
לפנייה לכתב/ת 
