ביקורת סרט - "סוג של רצח": ככה הורגים ספר טוב
המבנה המורכב של ספר המתח שהסרט "סוג של רצח" מבוסס עליו לא צולח את המעבר למסך הגדול. למרות השחזור התקופתי המושקע והדמיון המחמיא ל"מד מן" - הדמויות הלא-משכנעות והמידע שמפוזר מוקדם מדי הופכים את הסרט לפספוס
ספרי המתח של פטרישיה הייסמית' היו מקור משיכה ללא מעט במאים שרצו לספק הצצה לפינות האפלות של הנפש האנושית. כך קרה אצל וים ונדרס ("החבר האמריקאי", 1977), קלוד שברול ("קריאת הינשוף", 1987), אנתוני מינגלה ("הכישרון של מר ריפלי", 1999), ורק לאחרונה, בסרטו היפה של טוד היינס "קרול" (2015), שעוסק בניואנסים של הדינאמיקה המינית שיש בז'אנר, ללא אלמנט הפשע.
רומן הביכורים של הייסמית', "זרים ברכבת" (1950), הוא הספר הכי מוכר שלה, שעובד שנה לאחר שיצא ליצירת המופת של אלפרד היצ'קוק, ולאחר מכן זכה לעוד עיבוד קולנועי ולשני עיבודים טלוויזיוניים. מעשה הרצח המתבצע והגילוי של זהות הרוצח אינם הדבר החשוב. הייסמית' והיצ'קוק מתעניינים בבחינה פסיכולוגית של גיבור "נורמטיבי", שהנסיבות - אישה בוגדנית ואהבה לאישה אחרת - גורמות לו להרהר במעשה הפשע, ולצדו, מציבים דמות משלימה, כפיל אפל ופסיכופאטי, שיכול להגשים את מאווייו הכמוסים.
אלמנט הפנטזיה, משיכה פרוורטית והגבולות המעומעמים שבין הנורמטיבי למעוות - מצויים גם בספרה השלישי של הייסמית' (The Blunderer ,(1954, שבשנה שעברה עובד לסרט הקולנוע "סוג של רצח".
הסרט מתחיל בבית קולנוע שבו מוקרן סרטה של אליזבת טיילור, "באטרפילד 8", שממקם אותו ב-1960 (במקור הספרותי העלילה התרחשה בשנות החמישים). השיחזור התקופתי מושקע ומסוגנן (במגבלות התקציב של ההפקה הצנועה), ומחדד את המתח בין העולם השמרני של התקופה לאפשרויות השחרור שהופיעו במהלך שנות השישים. המתח הזה יהיה מוכר היטב לצופי סדרת הטלוויזיה המנוחה "מד מן" - שקשרה לסרט מודגש גם על ידי נוכחותו של וינסט קרטיזר (הזכור מתפקידו בסדרה כפיט קמפבל).
להקרנת "באטרפילד 8" נכנס מרטי קימל (אדי מרסן), גבר בגיל העמידה, בעל חנות לספרים נדירים. הוא מקפיד שהימצאותו באולם תהיה ידועה לבחור בשם טוני (ראדק לורד) שעובד בחנות שלו ונמצא בבית הקולנוע בדייט. קימל מתיישב לכמה שניות, ואז מתגנב החוצה בחסות החשיכה ונכנס למכוניתו. למחרת היום מתגלה הגופה של אשתו כשעליה סימני אלימות. הוא הופך לחשוד העיקרי בחקירתו של הבלש לורנס קורבי (קרטיזר) אך יש לו אליבי מבוסס היטב. קימל הוא מי שתופס ב"סוג של רצח" את המקום המקביל לזה של ברונו הפסיכופט מ"זרים ברכבת".
הדמות ה"נורמטיבית", ה"גיא היינס" (מ"זרים ברכבת") של "סוג של רצח", היא של ארכיטקט מצליח ונשוי בשם וולטר סטוקהאוס (פטריק וילסון). וולטר הוא גם סופר חובב של סיפורי מתח, ויש לו משיכה מורבידית למעשי רצח, שאת הדיווחים עליהם הוא גוזר מעיתונים ומשבץ באלבום שממנו הוא שואב השראה. פרשת הרצח של אשתו של קימל מעוררת אצלו סקרנות מיוחדת. הוא בטוח באשמתו, אך גם, באופן שהוא לא מנסח ישירות, חש הזדהות איתו. וולטר אפילו מחליט להגיע לחנות הספרים של קימל בתואנה של חיפוש אחר ספר, רק כדי שיוכל לפגוש את האדם שמסתיר מאחורי החזות השפופה נפש של רוצח.
וולטר נשוי מזה ארבע שנים לקלרה (ג'סיקה בייל), אך הנישואים רחוקים מלהיות מאושרים – וזאת בהתאם למתכונת המוכרת של "כלוב הזהב" של האישה המתוסכלת של שנות החמישים. אין להם ילדים, או סקס, וקלרה הופכת לאחוזת קנאה לאחר שבמסיבה בביתם וולטר מפלרטט עם זמרת בוהמיינית מהגריניץ' ווילג' בשם אלי ברייס (היילי בנט). הקנאה מביאה אותה לניסיון התאבדות בבליעת כדורים, ובתקופת האשפוז הקשר בין בעלה לאלי הופך לפרשת אהבים. כעת אין לוולטר שום סיבה לרצות בהמשך הנישואים.
עוד ביקורות קולנוע:
"אימהות בהפרעה": 81 דקות מיותרות
"קינגסמן: מעגל הזהב": לא פרודיה על בונד, פנטזיה
"פוקסטרוט" - צעד ענק לקולנוע הישראלי
"מתנקש אמריקאי": הנקמה מוגשת אלימה
לא ארחיב לגבי מה שמתרחש החל מנקודה זו, למרות שקל לנחש. הסרט הופך למשולש שבו ניצבות שלושת הדמויות המרכזיות בקשרי דומות וניגוד. בעל חנות הספרים הרוצח, הבלש החושד בו, והארכיטקט והסופר החובב שיש בו שילוב של שתי הדמויות – פנטזיה אפלה שבעל חנות הספרים מימש, וסקרנות מהסוג שיש גם לבלש. מנגד הוא גם נמצא ביחסי ניגוד עם שתי הדמויות – מול בעל חנות הספרים שאליו הוא מנסה להתקרב ובכך מסכן אותו, ומול הבלש שמפתח חשדות גם כנגדו.
מבחינה מבנית יש ל"סוג של רצח" פוטנציאל להיות מרתק. הבעיה היא שבפועל מבנה הספר לא מתרגם לסרט מעניין במיוחד. חלק מהבעיות קשורות למשחק ובניית דמות - למשל זו של הבלש, שהיא פונקציונאלית מבחינה עלילתית, מעוצבת באופן מלאכותי ואינה משוחקת באופן משכנע. גם דמותו של הארכיטקט בנויה בצורה בעייתית, כשהיא מקפידה לעשות כל טעות אפשרית שגורמת לחשוד בהתנהגותה. כמה פעמים אפשר לשמוע דמות אומרת: "לא עשיתי שום דבר רע", בעודך רואה אותה מסבכת את עצמה ללא צורך, מבלי להתחיל למאוס בה? דווקא הדמות הסטטית של בעל חנות הספרים (במובן שבו הצד הנסתר שלה גלוי למדי כבר בתחילת הסרט), היא המעניינת ביותר בזכות יכולתו המוכרת של אדי מרסן - שחקן שתמיד עושה עבודה טובה אם לא למעלה מכך.
בעיה נוספת ומהותית קשורה למבנה של הסרט ובאופן בו התסריטאית סוזן בויד והבמאי (בוגר סדרת הטלוויזיה "אחוזת דאונטון") אנדי גודארד, מנתבים את
המידע, זה המוצג ישירות וגם זה הנרמז מתוך הנראה. סרט מתח טוב הוא מלאכת מחשבת של גילוי והסתרה, וכאן יש מקרים שבהם אירועים שצריכים להיות מוצגים – לשם הקניית עומק רגשי ופסיכולוגי לדמויות – זוכים להתעלמות, ומנגד חשיפה מוקדמת מדי של מידע שמחלישה את יכולתו של הסרט להיות מותחן אפקטיבי.
