"ריצ'רד גיר הסכים לשחק בסרט כי הוא חבר"
הבמאי והתסריטאי הישראלי אורן מוברמן מצא עצמו מחליף את קייט בלאנשט ומוביל את העיבוד הקולנועי של רב המכר "ארוחת הערב" שיוקרן בפסטיבל חיפה. למזלו, חברו ריצ'רד גיר הסכים להצטרף - אף שלא הוצע לו תפקיד ראשי. ומה גרם לו להתעניין בהפקה מורכבת שכזו? בין היתר - העיסוק בהפרעות נפשיות. "גם לנשיא ארה"ב יש מחלה נפשית", הוא מסביר בראיון
"תשמע, זה קשר נפלא", סיפר בראיון שנערך בעיר אחרי הבכורה החגיגית. "כיום ריצ'רד חבר וקולגה ושותף להרבה דברים שאנחנו עושים ביחד. אנחנו פשוט נהנים אחד מהשני. ריצ'רד הוא שחקן שאני מאוד מעריך. אני חושב שהרבה אנשים מגלים עכשיו את הכישרון שלו. יותר אנשים חושבים עליו פחות ככוכב ויותר כשחקן. ב'נורמן' למשל' הוא ממש מבריק".
מוברמן חושד שגיר הסכים להופיע ב"ארוחת הערב" בשל החברות עמו. "ריצ'רד לא אמר זאת אף פעם במפורש, אבל יש לי הרגשה שאם הייתי בא אליו עם התסריט הזה ולא הייתי במערכת היחסים הזאת איתו, הוא לא היה מסכים, כי תכלס הוא לא בתפקיד הראשי. אני חושב שמתוך חברות ולויאליות הוא אמר 'כן, בוא נעשה את זה'. וזה דבר מאוד מיוחד".
"ארוחת הערב" יוצג בפסטיבל הקולנוע של חיפה, שנפתח במוצאי סוכות וייערך בחול המועד. הסרט מבוסס על רב המכר של הסופר ההולנדי הרמן קוך, וקייט בלנשט הייתה אמורה לביים אותו. "קייט התחילה לעבוד על הסרט ואז היא פנתה אליי", משחזר מוברמן. "האמת היא שלא הבנתי למה היא רוצה לעשות את זה כסרט הראשון שלה כבמאית. זה לא הרגיש לי נכון. מה גם שמדובר בספר שמיליוני אנשים קראו אותו באירופה. התחלתי לעבוד איתה על העיבוד, ופתאום העלילה נשמעה מאוד רלוונטית לתקופתנו. זה עוד היה לפני בחירתו של דונלד טראמפ. ואז קייט פרשה.
"אני חושב שהיא החליטה לפרוש בגלל שהיא הבינה שבימוי סרט כרוך בהרבה עבודה וזה לוקח שנה מהחיים שלך. קייט היא אם לארבעה ילדים קטנים והיא שחקנית שעובדת כל הזמן, אז אין לה את היכולת להתמסר לבימוי. המפיק שאל אותי אם אני רוצה לביים במקומה, ומאחר ובאמת נכנסתי לתוך הפרויקט, הסכמתי".
מה רצית להגיד בעצם על אמריקה של היום, או אולי על ישראל 2017?
"שהכול כואב. שאנחנו במצב נפשי מאוד רעוע. יש כל כך הרבה נושאים בסרט הזה שקשורים למצב של העולם בכלל ולמצב של ארה"ב ספציפית. אחד הדברים שעניינו אותי הוא כל הקטע של מחלות נפשיות - אחד מתוך ארבע מבוגרים בארה"ב מאובחן כמי שלוקה במחלה נפשית, מסוג זה או אחר. רציתי לעסוק בסטיגמה של החולים - כי לכל אחד יש קרוב משפחה שסובל ממשהו. היום אנחנו נמצאים גם במצב שבו אנחנו מדברים על הבריאות הנפשית של נשיא ארה״ב - ועל המחלה הנפשית שלו".
ומה הבאת מהחוויות שלך כאבא, כבן, ל"ארוחת הערב"?
"אני חושב שהכול. אחרי שאורלי אחותי הגדולה ראתה את הסרט, שאלתי אותה מה היא חושבת והיא אמרה שהיא מאוד אהבה. אמרתי לה: 'את יודעת שמדובר בעיבוד לספר?', והיא השיבה: 'מה אדפטציה? זה אתה'. התעקשתי: 'לא, לא, לא. מה פתאום. זה הכול מהספר - חלק מהמילים הן ישר מהספר', ואחותי השיבה: 'לא, לא. זה אתה. זה הכעס שלך על אי צדק'.
"גם עשר הדקות הראשונות של הסרט, זה פחות או יותר אני: כמו הדמות של ריצ'רד בסרט, גם אני אף פעם לא רוצה ללכת לשום מקום, ורק רוצה להישאר בבית. תמיד לפני שעלינו לצאת, אני עושה את הרוטינה של 'אני לא רוצה ללכת' ויעל אשתי אומרת לי: 'בוא נחשוב על זה כעל דייט'".
"אחד הנושאים שמעניינים אותי הוא פשעי שנאה - בארה"ב קיימת המון אלימות כלפי הומלסים ואנשים שלא יכולים להגן על עצמם. ריצ'רד ואני עובדים עם ארגונים שמסייעים למחוסרי בית, והגענו עד לקונגרס ולסנאט עם 'מחוץ לזמן'. ריצ'רד הוא דובר נהדר ומצליח לגייס כספים".
איך גייסת ל"ארוחת הערב" כזה הרכב מרשים?
"יש לי יותר מזל משכל. כיום יש לי תדמית של מישהו ששחקנים אוהבים לעבוד איתו. הרבה במאים מתייחסים לשחקנים כחלק מהתהליך, ואני לא עובד ככה - אני פשוט פותח את הדברים בפני השחקנים. אנחנו עובדים בצורה מאוד חופשית, לא עושים חזרות ולא מתכננים שום דבר. אנחנו בעיקר מדברים הרבה על הדמויות, וכשהשחקנים יושבים לעשות סצנה, זו הפעם הראשונה שהם אומרים את המילים והפעם הראשונה שהם ביחד. וזה מרגיש חי יותר - זה נותן המון כבוד לשחקן, נותן מקום לשחק".
מוברמן (51) גדל בגבעתיים, שירת בנחל מוצנח, ואחרי הצבא עקר לניו-יורק והחל דרכו כמבקר קולנוע במגזין "אינטרוויו". בשנים האחרונות הפיק שלושה סרטים של יוצרים ישראלים: "הכרטיס" של עדו פלוק שצולם בארה"ב, "נורמן" של סידר ("הוא במאי חריג ומעניין") ו"ג'נקשן 48" ("התלהבתי ממה שהראפר תאמר נאפר עושה - מהאומץ שלו") של אודי אלוני.
מה פתאום החלטת לעבוד עם יוצרים ישראלים? זה אולי עניין של משבר גיל? געגועים?
"האמת היא שזה בא ממקום של חברות. נכנסתי להפקה של 'נורמן' באופן מקרי לחלוטין - סידר עבד עם מפיקים אחרים, וזה לא הסתדר, אז הוא היה צריך מישהו. הוא פנה אליי ואמרתי: 'אוקיי, כמה קשה זה כבר יכול להיות? אני אעשה את זה. זה היה קשה. זה היה מאוד, מאוד קשה. אבל למדתי המון".
מה למשל?
למדתי שכשאתה מפיק אתה רואה צד של התנהגות של אנשים שהוא הרבה פחות יפה. כשאתה מביים, תמיד צצות בעיות, אבל אתה רואה את ההתנהגות הטובה של כולם. בתור מפיק אתה כל הזמן מתעסק רק עם בעיות. זה מזוכיסטי לחלוטין".
בזכות העבודה על הסרטים האלה, התחברת חזרה לישראליות?
"אני לא חושב שזה משהו שהלך לאיבוד אי פעם. העבודה כמפיק של הסרטים הישראלים החזירה אותי להתמודדויות עם דברים שלא חשבתי עליהם - כמו איך עושים סרטים בארץ, קרנות והפוליטיקה שלהן. פתאום אתה עסוק במחשבות על מה המשמעות של לקחת כסף ממוסד ומה זה אומר על העשייה ואיפה אפשר לחרוג מהמגבלות. הצורה שאנחנו עושים סרטים בארה"ב היא כל כך אכזרית וחסרת רחמים כשזה מגיע לכלכלה של הסרט, ואילו בישראל יש משהו יותר מעודן ברמה מסוימת, הודות לתמיכה הציבורית, אבל זה יוצר קונפליקטים".
ואיך ישראל נראית מניו יורק, אחרי כל כך הרבה שנים שם?
"שאלה ממש טובה. ישראל נראית מסובכת, מקום שלא קל לחיות בו, וצריך לתקן המון דברים. וזה, אתה יודע, מתחיל מלמעלה. אף פעם לא הפסקתי להיות ישראלי. אני תמיד מרגיש שאני בא משם. כשעבדתי עם סידר הוא קצת צחק עליי: 'בעצם אתה יודע מה, אתה לא ממש ישראלי. אתה מדבר עברית שהיא בסדר, אחרי כל כך הרבה שנים אתה לא ממש שייך לישראל'. אמרתי לו: 'יכול להיות שאתה צודק - אני יהודי גלותי. עם ניסיון ישראלי וגעגועים מוזרים'. אני מתגעגע למשהו שהיה. הרבה פעמים אתה רומנטי או נוסטלגי בקשר לדברים שאתה זוכר שאהבת".
אתה עוד מתעניין בפוליטיקה ישראלית?
"כן, כן. אני מתעניין בפוליטיקה בכל מקום. אי אפשר להוציא את זה מהדם. פוליטיקה זה בנשמה שלנו".
יש מצב שתביים סרט במחוזות ילדותך?
" לא בעתיד הקרוב. אני לא רואה כרגע שום פרויקט שנוגע לישראל שאני רוצה לביים".
