בלי סלבס! כך צמחה "עניין של זמן"
היוצרות רצו דמויות טבעיות ולכן ליהקו שחקנים לא מנוסים והשתדלו ככל האפשר שהתיכוניסטים של "עניין של זמן" לא יהפכו לכוכבים. "לאף אחד מהם הייתי נותנת לשחק שייקספיר", אומרת המפיקה יפה אורנשטיין וגם מספרת איך אמא של אביב גפן ביקשה ממנה לקבל אותו לעבודה, ומי היה מאוהב באיילת זורר. סיפורה של סדרת נוער ישראלית
ברולר הסיום היא חיפשה את השמות של היוצרים, ציינה לעצמה בסיפוק שמדובר בשני יהודים והחליטה שאם היא כבר פה, בדרום קליפורניה, אין סיבה שהיא לא תיפגש איתם. אז היא הרימה טלפון.
אורנשטיין נפגשה עם אד זוויק ומרשל הרשקוביץ, שני היוצרים של "שלושים ומשהו", במשרד החמוד שלהם שנראה ממש כמו המשרד בסדרה, קיבלה מהם קלטות וידאו עם פרקים של הסדרה וכשחזרה לארץ הלכה איתן ליוהנה פרנר, מנהלת התוכניות של החינוכית, ועשתה פיץ' לרעיון שנבנה אצלה במהלך השהות בניכר: על בני שש עשרה ומשהו, או כמו שנקראה הסדרה בימיה הראשונים: "שש עשרה פלוס".
זה נשמע קצת מוזר בהתחשב ביומרה החינוכית של ערוץ שנקרא בפשטות "החינוכית", אבל דרמת נוער מקורית לא שודרה בו מעולם. ב"זהו זה" הייתה פינה שנקראה "על הברזלים", אבל דרמת אולפן ממש עם שלוש-ארבע מצלמות וסט, זה כבר היה חידוש.
את "עניין של זמן" הקדים ניסיון חד פעמי להרים דרמה כזאת, בשיתוף עם ערוץ 4 הבריטי. כיוון שבארץ לא היה מודל קיים לסדרת נעורים הצטרפה החינוכית לפרויקט בינלאומי שנקרא "העולם שלנו", פרויקט גג שתחתיו יכלו חברות הפקה מכל העולם ליצור דרמות נוער מקומיות וליהנות מייעוץ מקצועי. פרנר הרימה את הכפפה. חמישה חברים ירדו לאילת לפני הגיוס במסגרת הפרק הניסיוני, שאליו לוהקו בין היתר רוני פינקוביץ', אלון אבוטבול ואביגיל אריאלי.
עוד בשידור חוזר:
ד"ר טלוויזיה: ההיסטוריה של פרייז'ר
"מ.ק. 22": הג'ובניקים שנתנו כאפות לכולם
ביץ', פליז: תככים ופיצוצים ב"מלרוז פלייס"
את "עניין של זמן" יזמו שלוש נשים – אורנשטיין, פרנר ואליהן הצטרפה הבמאית יעל גרף. בישיבות העבודה על הסדרה הוחלט לשים את כובד המשקל על הנושא הבוער דאז – אינטגרציה. לצוות הצטרפה אשה רביעית – הכותבת רונית וייס-ברקוביץ', שלימים תעמוד מאחורי "עניין של זמן – 2012". "בדיוק התחילה אז 'דגראסי' ובמקביל אלינו שודרה המתחרה הגדולה באמת – 'בוורלי הילס'. אבל יעל ואני היינו חיפאיות והייתה בנו תמימות ואידיאולוגיה. החלטנו שאצלנו לא יהיו כוכבים. אפילו שבשלב מאוחר יותר היו לנו כוכבים, התעקשנו שהם לא יהיו כאלה".
העיקרון השני שעמד בבסיס "עניין של זמן" היה המשחק הריאליסטי. "המשחק הטבעי כבר הגיע לארץ באותה תקופה ומבחינתי משחק טבעי אמר שאנחנו לא עובדים עם שחקנים מקצועיים. חיפשנו אנשים שלא עברו בית ספר למשחק, שיש להם משהו בוסרי". באותה שנה הגיע תורה של אורנשטיין להרים פרויקט ליום הזיכרון שישודר בחינוכית. "היה לי כבד להתמודד עם ההורים השכולים וניסיתי להבין איך אני עושה את זה בלי זה", משחזרת אורנשטיין. בסופו של דבר היא החליטה ליצור את "כדי שלא יאבד", שהפך בהמשך ל"בקרוב נהפוך לשיר" של גלי צה"ל – הפקה משותפת של החינוכית עם צה"ל, להקות צבאיות מבצעות טקסטים של חיילים שנפלו.
כיוון שלימודי משחק מול מצלמה היו באותה תקופה בטרום חיתוליהם וכל השחקנים שמצאו את עצמם בטלוויזיה הגיעו בדרך כלל מהתיאטרון, החיפוש אחרי שחקנים לא מקצועיים היה משימה מאתגרת. כשאורנשטיין ראתה מולה את הלהקות הצבאיות, היא הבינה שהיא הניחה יד על מכרה זהב והתחילה לשלוף מהן את תלמידי כתה י"א 5 בתיכון בצפון תל אביב. אורי בנאי, דנה ברגר ואיילת זורר הצטרפו לאורי גוטליב שהגיע מלהקת צופי תל אביב, ובהמשך גם גלית גיאת ותומר שרון. "זה היה אז הדבר הכי קרוב שאפשר היה למצוא לבני נוער, המשחק שלהם היה הכי קרוב לטבעי".
כדי לחפות על היעדר הניסיון במשחק הכותבים לקחו צעד לקראת השחקנים והתאימו את הדמויות לאנשים שהחזיקו אותן. "החברה האלה, ויסלחו לי כולם, הם לא בדיוק שחקנים מי יודע מה", מודה אורנשטיין. "לאף אחד מהם לא אתן לשחק שייקספיר אבל הייתה להם הכוכבות והם עברו מסך נפלא, והדמויות שנבנו גם השתמשו במה שהם הציעו. זה היה טייפ קאסט שהלך עם הדמויות. אורי גוטליב היה מאוהב באילת זורר על אמת, זה סיפור ישן שלהם מקודם מהשכונה וזה נכנס לסדרה. אלון הרגיש והמתוסבך והביישן התבסס על מה שגוטליב הוציא החוצה, קפון, שהיה ויצמן - הילד פרא הזה, גדל בלי הורים גם במציאות. זה הפך את הכל למאוד אמין".
כך לוהקו שמונת המופלאים – שי קפון, שהיה בין היחידים שהגיע עם ניסיון משחק כלשהו, משה בן בסט, דנה ברגר, אורי בנאי, איילת זורר, אורי גוטליב, שרון חזיז ואסתי ירושלמי. "כשסיימנו ללהק הגיע טלפון מנורית גפן, שאמרה לי שהיא שמעה שאנחנו עושים סדרה ושאנחנו מוכרחים לקחת את הבן שלה אביב. אמרתי לה שכבר יש לנו את כל הדמויות, ויש לנו גם תקציב מוגבל והיא אמרה – תקשיבי, הילד מדוכא. לא לקחו אותו לצבא והוא אחרי ניתוח גב, שוכב במיטה, לפחות תפגשי אותו".
אביב גפן הגיע לפגישה עם קסטה ועליה שיר בשם "אני הולך לבכות לך הלילה". "אמרתי לעצמי שיר יפה. התקשרתי לנורית ואמרתי לה שהוא יכול להיות סטטיסט בכיתה, לא דמות עם טקסטים, והיא אמרה 'לא חשוב, העיקר שיהיה לו בשביל מה לקום בבוקר. ובאמת לאט לאט אביב בנה לעצמו את הדמות. הוא הגיע פתאום עם איזה צב או שהוא היה הולך למחסן תלבושות ומגיע עם מעיל ירוק לצילומים, או שהוא היה מסתובב עם המטף הזה של המכבי אש. בסוף הוא אפילו קיבל פרק".
כיאה לסדרה שעוסקת בבני נוער ועולמם הצר, הדמויות של המורים היו רלוונטיות פחות. שני משפטים פה, שלושה שם. המורה היחיד שבלט היה מתי, שגילם עמית ליאור, ודווקא הוא לא היה הליהוק הראשון לתפקיד. "בפיילוט גילם אותו מישהו אחר – יגאל נאור. ומסיבות אלו ואחרות הוא לא המשיך איתנו. כשחיפשנו מישהו אחר, הגיע אלינו עמית ביום שנולד לו הבן הראשון. הוא שם את אשתו בבית חולים והגיע אלינו עם הלשון בחוץ כשהיא אחרי לידה. הוא די הקסים אותנו כי הוא גם חתיך ויפה והיה לו את המשהו הזה שאמר שצעירים יתנו בו אמון".
פתיח שהפך ללהיט
בבוקר של 15 בינואר 1991 התקבצו השחקנים וההפקה לצילומי הפיילוט לסדרה, ורצה הגורל ובאותו הלילה פרצה מלחמת המפרץ הראשונה. ההפקה יצאה לקרב או התפזרה ברחבי הארץ וחזרה רק אחרי שלושה חודשים. במקביל דגרה ההפקה על רעיונות לשם לסדרה, אבל הישועה הגיעה דווקא מבחוץ – אהוד מנור שכתב אז ל"זהו זה" הסכים לכתוב את המילים לפתיח לפי רעיונות שזרקו לו צוות היוצרים, והוא גם העלה את הרעיון לשם. התקציב שהופרש לטובת העניין הספיק לפתיח של 20 שניות, כמקובל, ולביצוע הפתיח גויס מ"זהו זה" גידי גוב. "לא דיברנו איתו בכלל על כסף, אבל היה לו תנאי אחד – שאם הוא מבצע הוא רוצה שרמי קליינשטיין ילחין. בחיים לא עבדתי איתו אבל זה נראה לי אפשרי, פנינו אליו והוא הסכים".
אורנשטיין חשה שמה שיש לה ביד שווה יותר מ-20 שניות. אומנם כערוץ ציבורי לא נוצר אצלם צורך לקדם את התכנים באמצעות יחסי ציבור, אבל היא הציעה להמיר את אות הפתיחה המקובל בשיר באורך מלא שיוכלו להוציא גם לרדיו, כמו שעושים בסדרות של הגדולים בחו"ל. "זאת הייתה עבודה קשה כי זה אמר להיכנס ליום אולפן ולהוסיף כסף, אבל יוהנה הסכימה וזאת הייתה גדולתה". השיר הפך ללהיט, נכנס לאלבומי האוסף של כל הנוגעים בדבר והפך לשיר האודישנים של הלהקות הצבאיות, "אבל לא זוכרים שקודם הייתה סדרה שלכבודה נכתב שיר".
לרוב התסריטאים לא הייתה מכונת כתיבה בבית אז התסריט של "עניין של זמן" היה מגיע לאולפן בכתב יד והמזכירה של "זהו זה" היתה מדפיסה אותו ומשכפלת עם סטנסלים. כדי לכסות כמה שיותר עניינים של בני נוער אכלסו את "עניין של זמן" בהרבה דמויות, ותיקונים של התסריט גזלו שעות.
נאמנים להחלטה שלא לאפשר צמיחת כוכבים מהסדרה ההפקה אפילו עצרה כתבות וראיונות במגזינים עם השחקנים. גיליון חגיגי כלשהו שרצה להתהדר בשער "הדור הבא של הגשש" – אורי בנאי ואיתמר פוליאקוב – נאלץ לוותר כשההפקה סירבה לאשר את הריאיון. "לא הסכמנו לריאיון של חלק מהשחקנים כי סירבנו להכיר בכוכבות שלהם. הם היו דמויות משנה מינוס, בקושי הייתה סדרה וכבר כתבה על הבנים של פולי וגברי משתפים פעולה? רצינו לשמור על הקבוצה מגובשת. היינו מטומטמים, אין דרך אחרת להגיד את זה".
הימים ימי קו התפר, תחילת שידורי הניסיון של ערוץ 2, טרום האינטרנט. טבלאות רייטינג היו מושג רחוק, אף אחד לא ידע לקרוא אימוג'ים ולא הייתה דרך לדעת מה מתרחש בראש היפה והפרוע של הדור הצעיר. גם משובים מהקהל היו סוג של פריבילגיה שהגיעה בצורת גלויה במקרה הטוב או תלונות במקרה הפחות טוב. הדבר היחיד שהיה בטוח הוא שהמרכזייה של החינוכית ברמת אביב קרסה בכל יום חמישי אחרי הצהריים בגלל "זהו זה". "היינו צוחקים בחינוכית שככה זה עובד – אתה מגיע ליוהנה עם רעיון ומלהיב עליו את יעל ומוציא את זה לפועל, ומי רואה את זה? הילדים שלי והילדים שלה וההורים שלנו ואנחנו נורא מרוצים. ההחלטות המקצועיות שלנו לא היו קשורות לשאלה האם הקהל אוהב או לא. לא עשינו סקרים, לא קבוצות מיקוד, אפילו אם היה לנו פרומו - איפה היינו משבצים אותו, בתוכנית בוקר של החינוכית?".
היתרונות של פעולה בתוך בועה היו משמעותיים לא פחות. "לא היינו בעין הסערה. נהנו מאיזה חסד. כן הייתה מחוייבות לציבור מבחינת האינטגריטי המקצועי, אבל לא היינו חייבים כלום לכסף ולביקורת. אף אחד לא כתב ביקורת על החינוכית. עשינו דברים שערוץ אחר לא יכול היה להרשות לעצמי, וזה היה בהרבה מקרים לטובת הציבור".
וזה הצליח. "עניין של זמן" אמנם כוונה לבני 17 פלוס, תיכוניסטים בוגרים, אבל התברר שהקהל שלה מורכב דווקא מילדים בגילאי 15-12, שלא החמיצו אף פרק. למרות ניסיונות המנע השחקנים הפכו לכוכבים והסדרה החזיקה מעמד ארבע עונות (פלוס ספין-אוף – שני רק ל'בית של פיסטוק' – בשם "עשרים פלוס", שבו עידו וויצמן הפכו לשותפים לדירה עם מיקה (שירה גפן) ועשו כל מה שאנשים צעירים עושים כשהם משתחררים מהצבא ומתחילים לחיות).
בצפייה עכשווית, אפילו מבעד לפילטר המרכך של הנוסטלגיה, "עניין של זמן" כבר לא נראית טבעית והאלמנטים הפדגוגיים שלה בולטים למדי, אבל לפני 25 שנים היא נחשבה לנועזת יחסית ולו בגלל התכנים שהיא בחרה לעסוק בהם. אהבה, מעמד חברתי וכמובן – בתולין, אבל גם אינטגרציה של צפון-דרום, בעיות כלכליות, הריון לא רצוי
והתמכרות מוזרה לסמי מרץ (הדברים המופרעים הוצמדו לרוב לנערת הרוק דנה ברגר). "הבריף שלנו היה עניינים שמעסיקים בני נוער והרשנו לעצמנו להביא סיפורים כמו הסיפור של האונס למשל, שהיה נועז עד כי כך שהוא עורר מהומות בכנסת. כששרון חזיז הולכת להצטלם אצל גל זייד... אני לא בטוחה שאפילו ערוץ הילדים היה מתעסק בזה היום.
"התקיפו אותנו אבל אמרנו שצריך לדבר על זה. לא להראות את האונס אלא את מה שקורה אחר כך, מה מרגישה הנערה, למי היא פונה. לא תמיד יש תשובות חד משמעיות לשאלות האלה אבל ניסינו להציע שורה של פתרונות. היה חשוב לנו שהדמויות לא יהיו גדולות מהחיים אלא מהחיים, ובגלל זה בחרנו נונ-אקטרז.
"היום, כבוגרת ערוץ 2, אני מסתכלת על זה וברור שיש לי מה להגיד – כולנו למדנו איך לעשות ואיך לא לעשות דרמות מבחינת כתיבה, אבל היה משהו בראשוניות הזאת, גם אם מבחינה טכנית זה נראה מוגבל. הרעיון היה להביא את הדברים דרך העיניים של הדמויות, ולהיות אמפתי אליהן ככה שגם אם מישהו 'רע' הצופה מבין למה הוא כזה, ואז אני יודעת שעשיתי את זה נכון".
